פתאום יש לי המון פלאשבקים...
כל הזמן אני נזכר בכל מיני דברים שהיו פעם ולא יהיו שוב...
ביצפר... להיות במסגרת בסופו של דבר כן היה דבר טוב בשבילי.
כל החברים שלי נעלמו להם... טוב, לא, הם הלכו לצבא.. ועכשיו אני דיי לבד.. אפילו עידן חוזר עכשיו לצבא.
כולם בקושי חוזרים הביתה.
אני מרגיש חרא וזה גורם לי לריב עם מריה...
וזה גורם לי להרגיש הרבה יותר חרא.
דמאט!!
אני כלכך שונא לריב איתה ואני עכשיו גם בכאסח עם אדריאנו (אח של מריה)
הכל התחיל ביום שבת...
היתי אצל מריה והכל היה סבבה......
אז שלה נכנס לחדר ובדיוק התמזמנו אז הוא התחיל לצעוק עלי בהתחלה בפורטוגזית... ואחרי זה גם בעברית.
הוא צעק עלי שאני לא שווה להיות איתה ואני סתם חרא שגורם לה להרגיש שאני אוהב אותה ואז אני אזרוק אותה כשהיא הכי תצטרך אותי....
אוף, זה כלכך לא נכון, והוא יודע שכל מה הוא אמר זה שיט אחד גדול!!!
למה שאני אעשה כזה דבר?
אני כלכך מאוהב בה....
אף פעם לא הודתי באהבה שלי למישי עד שפגשתי אותה.
תמיד היתי מדחיק את זה שאני מאוהב עד שנהינו חברים.
עכשיו יותר מתמיד אני מרגיש שאני מאוהב.
אין לי איך להסביר את זה לאדריאנו.
ואין לי דרך לגרום לו להבין מה אני מרגיש כלפי מריה כדיי שהוא ירגע......
אני לא יכול להסביר למישו מה אני מרגיש... אי אפשר להסביר אהבה....
וזה כלכך מתסכל...
כי עכשיו אני רב עם מריה ואני רב עם אדריאנו ואני רב עם ההורים שלי...
שוב לא אכלתי כבר כמה ימים....
אני לא רוצה לחיות כרגע... אני פשוט רוצה ללחוץ על כפתור השהייה ולעצור את החים רק לרגע ולהירגע ולהתעשת על עצמי אבל אני לא יכול.
אף אחד לא יכול....
אז כל מה שאני עושה כל היום זה פחות או יותר לישון..... לישון... לקום מדי פעם והסתכל על העיניים של אמא על סף דמעות בגלל המצב שלי ולחזור לחדר כאילו זה משו טבעי
לשמוע את אמא ואבא כל הזמן מדברים על זה שאני נראה רע כי אני רזה ואני חיוור ואני לא אוכל וכל היום ישן... זה משגע אותי... זה גורם לי עוד יותר להרגיש רע עם עצמי...
ואבא שלי מתווכח עם אמא שלי כי בזמן האחרון היא עובדת הרבה (היא וטרינרית)
ואין לה זמן וכל דבר שיש אבא צריך לעשות כי אמא או עובדת או שהיא עייפה מדי אחרי העבודה.
מה כבר יש לי עוד להגיד? אני חוזר על עצמי כבר... חרא לי וזהו...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
