איפה הייתי?
מסתובב לי ברחבי העיר תוהה...
מה בכלל טוב לי?
היא נעלמה לי...
ואני כמה שאני מנסה היא רק מתרחקת יותר..
היא לא מוכנה לדבר איתי, לא מוכנה אפילו לראות אותי.
איך הגעתי למצב הזה?
החברה שלי מסתירה ממני דברים. (טוב, כנראה שאקסית)
היום בפעם הראשונה אחרי כמה שנים טובות, הרגשתי שזולגות לי דמעות...
חשבתי שזה אולי מזה שאני בוהה במסך של המחשב הרבה....
זאת היתה אשליה.
אני מתגעגע אליה.
אני אוהב אותה והיא החליטה לסיים את הקשר הזה.
זה לא היה סתם דמעות.
זה בדיוק מה שנקרא בכי.
והבנתי את זה היום.
נדרש הרבה אומץ להודות שבכית (במידה וזה גבר, כמוני)
אמא שלי נכנסה וראתה אותי בוכה...
נראה היה שהיא בעצמה לא מאמינה שהבן האדיש שלה בוכה.
היא הסתכלה עלי כאילו היא לא מכירה אותי.
ואז היא הזילה כמה דמעות בעצמה.
כאילו לאות הזדהות עם המצב שאליו הגעתי.
ואז נשברתי.
הרשתי לעצמי להפסיק להחזיק הכל והתחלתי לבכות כמו ילד בן 4 שלקחו לו את הסוכריה מהפה.
ואמא שלי פשוט ישבה לידי וחיבקה אותי.
בחיים.
אבל בחיים לא חשבתי שאני אהיה מאוהב כלכך שזה יגרום לי לבכות.
בחיים לא הבנתי את המונח "שברון לב" עד היום.
חשבתי שכבר הכל יהיה טוב.
חשבתי שמה שכולם אמרו "בסוף יהיה טוב..." הגיע.
חשבתי שזה באמת הסוף. עכשיו אני איתה. בחיים לא ניפרד.
כבר היינו קרובים כלכך להיות יחד לנצח.
אבל המשבר הזה נפל כמו מין פצצה...
לא הייתי מוכן לכזה דבר בכלל...
לא ראיתי את זה מגיע.
למרות ש... אולי בעצם הייתי עיוור... אולי לא רציתי לראות את האמת ולא התייחסתי לכל מיני רמזים על סיום הקשר שלנו.
אולי רק נתתי לכל האשליות שלי והחלומות להנחות אותי.
טעיתי.
לא הייתי צריך לתת לזה לקרות.
לא הייתי צריך להיות כזה עיוור מרוב אהבה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
