אכן, שתיקה ארוכה היתה זו. והיא לא נבעה לא ממשבר אישי ולא ממשבר קיבוצי, לא מהחלטה מחושבת שחיי הבלוגיים הגיעו לקיצם ולא מהעדר דברים לכתוב עליהם, פשוט מתחושה שזה לא מתאים יותר. הבלוג נעשה לי דחוס מדי, והחלטתי לצאת החוצה ולשאוף מעט אוויר של לחיות את החיים ולא לכתוב עליהם. אין לי ספק שזה נשמע קלישאתי מאוד, שהלא מי מאיתנו בכלל 'חי את החיים', וממילא הכתיבה היתה הפעילות הכי חיה שלי במשך תקופה לא מבוטלת ועוד כהנה וכהנה הפרכות למשפט שכתבתי זה עתה. אבל המציאות נותרה בעינה: הרגשתי כאן קצת כמו בצוללת, ואמנם היו מראות תת-ימיים מרהיבים, וגם החברים לשיוט היו שווים ביותר (ועודם), אבל הגיעה העת לשנות את הנוף.
והיו חודשיים טובים, טובים באמת. טובים, למעשה, בצורה שאינני ששה לכתוב עליה כיוון שהיא תקמט לי משהו מאוד יקר - מין ציורי דיו שנמשחו בהרף-עין על נייר אורז (שבכלל לא עשוי מאורז אלא מעץ תות, אגב) - לכלל מילים משומשות למדי. ומאידך, מעולם לא נפרדתי מהבלוג הזה באופן רשמי כיוון שהנחתי שביום מן הימים אשוב אליו, כשהשעה תהיה נכונה, כשהגעגוע לכתיבה, לתגובות, למיק הקטנה בעצמה, שאיננה בדיוק אני אבל היא ידידת-נפשי, יגבר עלי. וגמרתי אומר שלא אחזור קודם, שלא אכתוב מתוך מחוייבות 'לתחזק' את המקום הזה, עם כל היותו יקר לי, אלא מתוך משהו אחר.
אני לא בטוחה שהרגע הזה אכן הגיע, ומתי וכיצד הוא יגיע - ואיך בדיוק אוכל להפוך את הצוללת למשהו אחר, נגיד, סירת מפרש או רכבל או כדור פורח - אבל זה איננו, בהחלט איננו פוסט פרידה. אפשר לקרוא לו, אם תרצו, פוסט מטאבולי. האסכולה המטאבולית בארכיטקטורה גורסת שכל הקירות בבית צריכים להיות דלתות הזזה: אפשר לסגור אותם, לפתוח אותם או להוציא אותם מהמסילה לחלוטין ולבטל את קיומם. זהו פוסט-דלת, לא פוסט-קיר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
