יחסיי עם ל', אקסי משכבר הימים, עמדו תמיד בסימן חוסר היכולת לנהל שיחה רצינית, וזוהי כנראה אחת הסיבות שאיתו הצלחתי לשמור על קשר אמיץ וחם בעוד שמערכות יחסים שהיו מבוססות על עומק ותקשורת מתהומות הנפש איכשהו הסתיימו בכי רע. לא שלא ניסיתי: אחת לכמה זמן הייתי מחליטה שחליפת השנינויות והאנקדוטות האינסופית שלנו מיצתה את עצמה והייתי מתאמצת להביא אותנו לדבר על רגשותינו המורכבים או ילדותנו רבת התסביכים או מה שלא יהיה, מאמצים שזכו לתועפות של צחקוקים כבושים מצידו של ל' והסתיימו בכך שהייתי מכריזה בזעם 'טוב, לא חשוב', על כך היה ל' מגיב במטבע החביב עליו: rule Polania!
ל', שהיה נצר לשושלת מפוארת של הונגרים מצד אביו ורוסים מצד אמו נהג בכל עת להביע את זעזועו המשועשע מן העובדה שהנני פולנייה ארבעה-רבעים, ללא אחד בשישים של דם טאטארי שיגאלני, ושם החיבה שהוא הצמיד לי עוד בראשית היכרותנו היה 'פולנייה קטנה' וברגעי נחת "פולנייה קטנטנה שכמוך". אני, כמובן, התקוממתי וטענתי שאף אחת מהתכונות המציינות המיוחסות ליוצאות תפוצה זו איננה רלוונטית עבורי, מה שהיווה עבור ל' את ההוכחה האולטימטיבית שאני אכן פולנייה בכל רמ"ח ושס"ה. מצד שני, גם אמא שלי תמיד השתבחה בכך שאין ולו עצם פולנית אחת בגופה, ומדובר באישה שהמשפט השגור ביותר בפיה היה 'אני בשביל עצמי לא צריכה כלום', כך שיתכן שמודעות עצמית אינה מסממני ההיכר שלנו.
אני מניחה שאחד האלמנטים שאכן סימן את אמא שלי כבלתי-פולניה היה שהיא מעולם לא נסתה לדחוף לאיש מאיתנו אוכל, ואם משהו המצב היה הפוך; בכך היא אכן עמדה בניגוד גמור לסבתי, שאת קמצוץ הפולנית שבפי למדתי מהדיאלוגים בינה ובין אבא שלי בשעת ארוחת הצהריים. ביטויי המפתח בשיחות הללו היו כדלקמן: נייה חצ'ש, נייה לובווי, דיי מדוז'ו, דיי מוספוקו. לכך התווספה גם המילה פששצ'רדווה שפירושה סדין, שסבתי תמיד היתה מציינת כדוגמה לתכונותיה שוברות השיניים של השפה.
לימים, כאשר היו לי סטודנטים פולניים בעבודתי במוסד הסגול, מיהרתי סמוך להיכרותנו לחלוק איתם את אוצר המילים העשיר הנ"ל. הם עקבו בעניין אחרי רשימת המילים דלעיל ואמרו בעניין: "אני לא רוצה" "אני לא אוהב" "תני לי עוד" ו"תעזבי אותי בשקט". מאיפה בדיוק למדת את הפולנית שלך? הם כמובן חשבו על סקס ולא על אוכל. זה היה הרגע שבו הבנתי שעצם הקישור בין סקס ובין פולנית הוא אחד המופרכים ביותר במוחי הקודח, ותהיתי על מה ולמה.
מכל-הגלויות ומכל-הבעיות, אין ספק שזו הפולנית היא זו שאיבדה כל הוד והדר בהקשר הישראלי. אכן, אולי לא היה לה המון הוד והדר בעיני עצמה לכתחילה: דימוייה העצמי של פולין, כפי שהייתי עתידה ללמוד, הוא של 'הישו של האומות' כפי שהגדיר זאת המשורר הלאומי אדם מיצקביץ', זו שתמיד סובלת (בכל סטריאוטיפ יש גרעין לא מבוטל של אמת, עיניכם הרואות), של אומה אומללה וחבוטה שדברי ימיה מרורים. זכורני איך עמדתי בתור לביקורת דרכונים מאחורי סטודנט פולני שלי, בחור חביב עלי עד מאוד (ועל כך עוד בהמשך) והצצתי על דרכונו שהיה מונח בידו. "למה יש לכם תרנגולת על הדרכון?" שאלתי אותו. הבחור הסמיק עד שורשי אזניו ואמר: "זו לא תרנגולת, זה אמור להיות נשר". דומני שזה אומר הכל.
ובכל זאת, אתמהא. כפי שציינתי כאן כבר פעם ופעמיים, אינני אדם חובב שורשים וחובב נוסטלגיה באופן כללי, אבל לשורשי הפולניים התייחסתי לא רק בביטול אלא אפילו - בתקופות רחוקות יותר של ילדותי - כמקור לבושה. זו פשוט נראתה לי עדה כל-כך פתאטית וטפשית, וכאן עלי להתוודות במבוכה שכאשר הייתי בשלהי בית הספר היסודי טענתי בחום שאני רבע פרסית. סבתי היתה אז בקשר זוגי (אלוהים, כמה מוזר לכתוב את זה) עם איש יוצא פרס שהיה גאה מאוד במוצאו זה ואף לימד אותה להכין אורז פרסי נפלא, שהיה התבשיל הכי מוצלח שיצא מתחת ידיה, ואני החלטתי שזה מספיק כדי לטעון לשושלת מפוארת מימי כורש. לא שחזרתי את הגינאולוגיה המפוארת מאז כיתה ו', אבל פולין היתה מבחינתי שילוב של קומי (דומני שלא צריך לפרט) וטראגי (בבחינת בית-קברות אחד גדול), ולא שום דבר אחר.
לפני כשנתיים טסתי מסטוקהולם לביקור קצר ברפובליקה הצ'כית, והדרך היעילה ביותר להגיע ליעד הצ'כי היה לטוס לקטוביץ (כן, ההיא מהועידה) אשר בדרום פולין ולהמשיך משם באוטובוס. כשהגענו, השעה היתה בערך 11 בלילה, האוטובוס נסע שישים קילומטר לשעה וקרטע וגנח, ובאופן כללי לא הייתי יותר מדי משוכנעת בערכו של כל הטיול הזה. וכשהתחלנו לנסוע ולחלוף על פני יערות ועיירות ולראות שלטים עם שמות שילדה-ציונית כמוני הכירה רק מיום השואה - לוד'ז, קרקוב, צ'נסטוחובה - פתאום עבר בי רעד מוזר לגמרי לא צפוי. זה כאן, חשבתי לעצמי. זו ארץ אמיתית, ועבור הוריהם של הורי היא היתה יותר מאשר אוסף בדיחות עבשות, אוכל גרוע, ועשן משרפות, היא היתה נוף ממשי של ילדות ומן הסתם היו בה גם זכרונות מתוקים מאוד, וכמה זה מוזר, וכמה פתאום אני רוצה לראות את המקום הזה באמת, לא רק דרך חלון האוטובוס המכוסה גוויות של מי-יודע איזה חרקי לילה. הבנתי פתאום שמסבי וסבתותי נשללה אחת הזכויות הכי בסיסיות שיש: הזכות להתגעגע לארץ הולדתם. הם היו מוכרחים לחשוב עליה בתור המקום-הנורא-שלו-היו-נשארים-בו-דקה-נוספת-היו-מתים (מה שנכון).
החלטתי כמובן במיידי שעלי ללמוד פולנית בדחיפות, אם כי לא התקדמתי בכך מעבר לכמה מילים בסיסיות וטעויות מביכות. לפני זמן מה כתבתי לסטודנטית-לשעבר (כן, ההיא שתהתה על מקור הידע שלי) מייל שנפתח במילים kochanka olenka (אולנקה האהובה) וזו ענתה לי בחביבות שכנראה התכוונתי לכתוב משהו אחר, כי kochanka פירושו פילגש.
לעומת זאת, שניים מהגברים החביבים עלי ביותר בחיי הנוכחיים שניהם פולניים בעליל (פולניים אזרחי-פולין של ממש). האחד מהם הוא אותו סטודנט-לשעבר עם דרכון התרנגולת, איתו אני שומרת על קשר הדוק יחסית, והשני הוא אחד הסטודנטים במחלקה שלי (אף הוא בתחום הבודהיזם, כמו כל המאגניבים בעולמי). לעיתים קרובות אני תוהה האם מאחורי הרגש העז שלי לשניהם, רגש שאני בספק אם מישהו מהם מודע אליו, מסתתר איזה רצון מוזר ולא אופייני לי בכלל לבדוק משהו משורשי הפרטיים, לפלס איזו שהיא דרך לנחלה שאבדה לי. באתי מארץ מהגרים אחת לארץ מהגרים אחרת, מעטים מאוד מסובבי בכלל מוטרדים ממשהו כמו מאין-באנו כשהלאן-אנו הולכים כה סבוך גם ככה .אבל אולי אני מסתכלת על שני הגברים המרשימים האלו, שניהם בעלי נפש פיוטית, מוח חד כתער, הומור יבש ומשובח ויכולת בלתי מוגבלת לצריכת וודקה מסוג 'בכרובקה' בלא כל ערעור של שיווי המשקל, ורואה חיים אחרים שהיו יכולים להיות לי אלמלא ואלמלא ואלמלא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
