מזה זמן לא מועט אני מחכה שהשלב הרגוע יעבור, כי אני רגילה שהוא עובר מהר. לכן אני לא ממהרת להכריז עליו בראש חוצות, כי מיד אחרי ההכרזה הוא בורח כמו גבר שמדברים איתו על חתונה. (סתם, לי דווקא זה תמיד היה ההיפך. אני זו שברחה...)

והיום, אולי לראשונה בחיי, הרגשתי שאני יכולה לבנות זוגיות אמיתית ונכונה. אפילו בלי שיש לי צד שני באופק. ואולי זו הדרך הטובה ביותר, להשלים עם עצמי ואז דברים טובים יקרו לבד. הרי אין לי לחץ להלחיץ וללחוץ את עצמי, אצלי זה גורם לרע מאשר לטוב.

ובימים האחרונים אני כל הזמן חושבת על תחילת העבודה, מאוד מתרגשת ומפחדת כאחד. ומדמיינת את הפניה למפעל. זה מוזר. אני ממש כל הזמן מדמיינת את הפניה ימינה בצומת לכיוון המפעל. וזהו.

אני ממש מקווה שימשיך להיות לי טוב. אני מקווה שלאט לאט אני אגשים את כל חלומותי...

היום גם הבנתי שאני ממש אוהבת את מי שמביטה בי במראה. תמיד היו לי תלונות, אבל מבט באמא שלי שעדיין מרוצה מעצמה. אני מביטה בבחורה בריאה, צעירה, שנראית טוב וכיפית. אני מתחילה להשלים עם עצמי וזו הרגשה מדהימה.

אני חושבת שאני ממש אוהבת את עצמי. אהבה אמיתית, תוך מודעות ליתרונות ולחסרונות וזה מדהים.