אני שוב בודדה. מרוב חיפושים מה לעשות אני מתקשרת לשחר, מנסה לתכנן רכיבה (עד כאן כמו במציאות). בסוף הוא מתקשר וקובעים משהו. אני סופרת את המשבצות מנקודת ההתחלה לנקודת הסוף, מאבדת את הספירה לקראת ים המלח (על המפה) [מזכיר לי את הסולם שבנו כשנפלתי].

נוסעים באוטו, כמו אז כשנסענו לחאן בערבה, אבל התמונה הבאה היא כשאנחנו נכנסים לאוניה. ואז רק אני ושחר ועוד מישהו שאחראי שם [דומה ללוקס]. אני נכנסת, שפופת רוח, אבל מנסה להסתיר את זה.

פתאום לבושה בבגדי בית עם הבוקסר של אלון.זוכרת את חדר "האוניה". הדלת מלפני, משמאל לדלת ישנה ספה מחוברת לקיר ובמאונך לה שולחן ישן ומאחוריו האחראי. שמן ומלוכלך. נכנסת שקטה, מנסה להסתיר את העצבות, אומרת שלום שקט ותו לא. שחר יותר חברותי ממני, כרגיל. לפתע יוצא הכלב של האחראי, ישר אני קופצת ומעלה חיוך. אבל לכלב יש תוכניות אחרות והוא נושך אותי, בתחת. קורע לי את המכנס ולא עוזב אותי, כשהמכנס בין לסתותיו. לאף אחד זה לא מפריע. אני שקטה ומבועתת, מחכה שמישהו יעשה משהו. לא עוזר כלום. מתחילה להראות סימני פחד ולגמגם באי נעימות שיעזרו לי לשחרר את הכלב ממני. כלום לא זז. שולחת יד לאחור כדי לנסות לשחרר את הכלב מעליי, אבל הכלב נושך אותי. אני מנסה שוב, ממש לשים את ידי בין לסתות הכלב אבל נענית בנשיכה לא כואבת, אבל מאיימת מספיק שלא אנסה שוב. ממולי יש רחוב, כאילו סצינה אחרת. אנשים עוברים שם. שחר לידי, נינוח ושקט, מתעלם מהסיטואציה הלא נעימה שאני נמצאת בה. ואנשים ברחוב שעוברים מכירים אותי וחלקם אותו. רואים אותי במצב של מבוכה, אני לא מדברת אבל מנסה להעביר במבטי כמה אני סובלת וקשה לי. ממשיכים על פני ונכנסים לבניין או ממשיכים ברחוב. כך נגמר החלום.

מתעוררת מיואשת ליום שבת עגמומי...