אני לא יודעת כמה זה יצליח. אולי אני חוששת מידי. מנסה להעביר את המחשבות השליליות מעליי, אבל זה לא קל. כמו קרציה שקטה שכל פעם שאני מורידה אותה מעליי, היא פשוט חוזרת למקומה. בשקט, בלי הרבה רעש, אבל היא שם.

אני מנסה למלא את ראשי במחשבות חיוביות, כי זה חיובי ביותר.

עד אתמול חששתי נורא, אולי שאריות החששות נשארו מעט. אמש החיוך הקטן החל להשתלט. אפילו שהבוקר הלך לא משהו, אפילו שאילו הייתי נוסעת ברכבי הייתי חוסכת יותר מאשר ברכבת, אפילו שאיחרתי בשעה. ההליכה למשרד הפכה להליכה מהירה שמהר מאוד הפכה לריצה קלה. פשוט נורא רציתי להגיע ולגמוע את 500 המטרים עד המשרד במהירות האפשרית. רק כשהגיעה למוחי ההבנה שיתכן כי המנכ"ל רואה אותי רצה כאחוזת אמוק הליכתי חזרה לקצב רגיל עד מהיר.

נורא התרגשתי. נורא שמחתי. נורא הודתי לעצמי שהשכלתי להגיע לשם. אני עדיין לא רגילה לעניין הזה. אבל יודעת שאתרגל מהר. מה שישאר זה סוג התפקיד וזה מה שחשוב. ואני מקווה להצליח, אני יודעת שאני מספיק חכמה כדי להצליח.

אחרי ההלם הראשוני, שבהחלט היה מנת חלקי אתמול, אני מקווה להשאר בסוג התפקיד הזה. זה בדיוק מה שאני.

ואני קצת חוששת לקפוץ מעל הפופיק, הרי היום הוא יומי הראשון לעבודה ואותו אני מבלה בפיג'מה עם קפה מול המחשב, אבל אם משלמים לי על זה אני מוכנה להיות כך גם ביום ראשון....

חיים בוגרים - Here I come