השבוע האחרון חלף עבר לו במהירות. אני מוצאת את עצמי מתחילה להנות מהחיים, מתרחקת מהאקדמיה וטוב לי.

אתמול הבנתי עד כמה אני נהנית "בחוץ". ויתכן כי זו התלהבות של ההתחלה, אבל אני חושבת שלא. כשהייתי באקדמיה זה היה בשביל לסיים, לעבור את זה.

היה הרבה יותר קל פיזית ופחות משעבד, אבל עדיין לא מצאתי את עצמי קמה לפני 8 ויוצאת ברינה ושמחה. היום אני כבר במשרד ב 8, אחרי 60 ק"מ נסיעה (לכל כיוון) וטוב לי.

והשבוע האחרון, לאחר חששות כה רבים כי הנה נגמרו לי החיים, היה המהנה ביותר מזה זמן רב. לא רק שחיי לא "נגמרו", אלא שהם התחילו לפרוח כמו פרחי האביב.

לא רק שחששתי שחיי הבחרה שלי ירדו לטמיון, אלא שאפילו היה לי דייט די מוצלח אמש. ויתכן כי יהיה דייט פעם שניה. אז זה טוב וטוב לי.

ויש כמה בעיות קליטה ויש מישהו שאולי לא ממש מחבב אותי, אבל אני לא לוקחת כל דבר קשה ונותנת לזמן לעשות את שלו. אולי אני מתחילה להשתחרר מהצורך הזה לרצות שכל האנשים יאהבו אותי וירצו אותי. אנחנו בני אדם מורכבים, לא ניתן לרצות את כולם.

וזה בסדר.