סגרתי חודש בעבודה. חודש שהתחיל עם המון תקווה ונגמר בקול צרימה דקה. חודש שבו אני צריכה למצוא את האיזון. חודש שבו חששתי שאולי זה ואחר. אז העברתי את היום די בעצלתיים. סוגרת פרויקטים שלדעתי צריך יותר ניסיון ממה שיש לי כרגע, אבל זה מה יש ועשיתי כמיטב יכולתי.

כשאני עובדת אני אוהבת את זה. אני ממש מרגישה את הסיפוק זורם בעורקיי הפועמים. אבל לא תמיד אני יכולה להביא את עצמי לכדי עבודה פרודוקטיבית. כמו עם אוכל. אני אוהבת להראות כמו שאני נראית עכשיו, אבל אני גם נורא אוהבת לאכול.

במיוחד מאז שאני יודעת לבשל. אללי, נהייתי אישה לגמרי וזה מלחיץ אותי. אני יודעת לבשל ולבשל טוב מאוד. אני יודעת להיות סקסית ואני יודעת לעבוד. אבל אני לא יודעת להעריך את כל זה. יתחילו איתי המון בחורים, באופן מפתיע (או לא, לדעת אחרים) למדי, אבל כשמישהו אחד לא יתחיל (יהיו סיבותיו אשר יהיו) אני אתהה מדוע וכיצד.

זה נורא מוזר לקרוא את זה מהצד, אני יודעת. אילו הייתי קוראת אצל מישהו אחר אולי היה נעטה על פניי פרצוף תמהון. ואז אני פונה למה שיושב שם בפנים באמת. אבל מה שיושב שם הוא כה מעיק וכה כבד שאני מיד חוזרת לשגרת היום.

כשאני חוזרת מעבודה, לאחר עשיית המטלות, אני מאושרת. אני רוצה להיות מאושרת תמיד ולהנות מהדברים הקטנים. היופי שאני כמעט מצליחה להבין את זה ולא מאוחר מידי.

כל יום שעובר אני מתחילה לאהוב את עצמי יותר.

(לגבי הכותרת - זה אחד הדברים היותר טעימים שהכנתי לאחרונה. יאמי)