מאז אותו יום ראשון הכי קשים היו סופי השבוע. ייחלתי שיגיע יום ראשון וגם אותו לא סבלתי במיוחד, אבל זה היה הרע במיעוטו. ועוד שבוע נגמר, ואז הגיע עוד סוף שבוע סיוטי מהגיהנום. והיה קשה יותר כי חששתי שאחזור להרגליי הקודמים מלפני שנתיים. ממש פחדתי מעצמי. וכשלא הצלחתי להזיל כמה דמעות זה היה נוראי יותר, כי כל העצב ההורג הזה נשאר בפנים. רוצח אותי מבפנים.

ואני מתעקשת לשבת עם הכאב ולהזכר בכמה "טוב" היה. ואולי עשיתי טעות ואולי לא אחזור על ההזדמנות. האם זו הייתה הזדמנות?! וכך שוקעת לי במחשבות. וזה קשה. ואני יודעת שאני אחד האנשים היותר חזקים שקיימים, אבל חשבתי שהפעם אפילו אני לא אצליח להתרומם.

היו ימים שלא יכולתי לקום בבוקר, אבל באופן מפתיע מעטים כאלה. לאורך כל הדרך ידעתי שאני לא שווה כלום, שאני לא אצליח בכלום. שעשיתי טעות שזה נגמר, כי אולי לא תהיה הזדמנות אחרת. כאבתי על הלב שלי שלא נותן לראש לפעול וממשיך. כעסתי שהלב שלי לא נתן לי להמשיך איתו את חיי, כי פחדתי שאולי הלב נאיבי מידי ועדיף כמעט מאשר כלום.

והדיסוננס הזה רק גבר עד שהלב ניצח וזה נגמר.

אני מביטה אחורה על חמשת החודשים האחרונים וזוכרת מעט מאוד ממה שקרה. אבל אני זוכרת את הטוב. אני זוכרת שלא חזרתי להרגליי הרעים. אני זוכרת שהפעם לא הייתי מונעת מהמניעים הלא נכונים ועם כל הקושי נשארתי עומדת איתנה על שתי רגליי ללא אמונות שווא. לא נשברתי לרגע אחד ואני כל כך גאה בעצמי על כך שאני יכולה לרחף מגאווה.

אני זוכרת שמיד קיבלתי הצעות עבודה מעולות ממה שחששתי כל כך. אני גאה בעצמי על המקום שאני נמצאת בו.

היום, אחרי כמעט חמישה חודשים קראתי שוב את המכתב. אותו מכתב שגרם לי למרר בבכי לילות וימים ארוכים. אותו מכתב שברחתי אליו שוב ושוב ושכנעתי את עצמי שעשיתי טעות. אותו מכתב שהחזיר אותי למקום כל כך לא טוב שרק גרם לי לשקוע יותר. אתו מכתב שכמעט הרג אותי שוב. אותו מכתב שתיאר את הצעת הנישואים שהייתי אמורה לקבל, שאולי תהיה ההצעה האחרונה בחיי. אותו מכתב שגרם לי להבין שאני דווקא כן רוצה הצעת נישואים (פוי...), אבל לא ממנו. ובכיתי עוד ועוד ועוד. והתחפרתי בעצב עוד.

באופן מפתיע עדיין נשארתי עומדת איתנה, אני לא יודעת איך.

והיום, אחרי חמישה חודשים לא קלים בכלל סוף השבוע הנוכחי היה אחר. לא עשיתי משהו שונה, לא נראיתי שונה, לא יודעת מה, אבל אחר. וחזרתי לאותו מכתב. ולמרות שרציתי בכלל לא סיימתי לקרוא את כולו. התחלתי לקרוא את שהיה, נזכרת במעומעם איך הרגשתי אז. רואה בדמיוני תמונה של עצמי, בשעת לילה מאוד מאוחרת, יושבת על המיטה, קוראת ובוכה עד עמקי נשמתי. והיום זה רק זכרון רחוק.

לא סיימתי לקרוא את המכתב, אבל אני אשמור אותו עד שאעבור מפה. הנחתי אותו חזרה במעטפה, עוצמת עיניים, רעד קל עובר בגופי כי אני שמחה שהקשבתי ללב.

וגם אם זו הייתה ההצעה היחידה שאדע מימי אני יודעת שלא הייתי מצליחה לחיות כך. אני יודעת בדיוק מה אני רוצה. ולמרות שהוא שכנע אותי שאני רוצה יותר מידי, פגשתי בדיוק מה שאני רוצה. אני יודעת שהוא קיים ואני יודעת שאני אפגוש אותו. לא הכל ניתן להסביר, גם לא מדענית כמוני יכולה, אבל אני פשוט מרגישה.

ויש דברים שאי הסבר הולם אותם, הרגשתי היא חלק מכך.

מעולם לא הייתי שלמה עם עצמי כמו בחודש האחרון. מעולם לא אהבתי את עצמי, אני אפילו לא יודעת איך להתמודד עם ההרגשה, אבל אני יודעת שהיא מדהימה. אני רועדת מרוב אושר, כי לא חלמתי שהיום הזה יגיע. והיופי שהוא הגיע בלי שברחתי, בלי שפגשתי. הוא הגיע בזכותי ורק בזכותי. ואני גאה בעצמי על כך יותר מאשר על כל הישגיי גם יחד.

היום, שלושה שבועות  לפני יום הולדתי, לראשונה בחיי אני אוהבת את עצמי מכל הלב. וכשזה מגיע, פתאום לזמן אין משמעות. פתאום כל אותם שנים נעלמו. לקח לי זמן לכתוב את כל זה, כי לא רציתי שזה יהיה רגע חולף כמו כמה בודדים שחוויתי.

הפעם זה פה כדי להשאר.

אני אוהבת אותי. מאוד.