אני במצב מאוד מוזר. אני מתרגשת, מפחדת, חוששת, כמהה. הכל בעוצמה הכי מירבית, הכל ביחד.

לאחר שלושה חודשים שעברו ביעף החליטו שאני מספיק... (מה שזה לא יהיה) כדי שאוכל לנסוע ולייצג את החברה. אחרי שאמרו לי שזה לוקח שנה, לי הציעו אחרי שלושה חודשים.

מרוב ההתרגשות, שהנה ידעתי שאני נורא חכמה (not), בוודאי שהסכמתי. והכל התנהל על מי מנוחות במשך היומיים שאחרי. היומיים שאחרי היו שלישי רביעי השבוע (עכשיו חמישי) ורק היום הבנתי שרגע, אני לא ממש מוכנה. ואני ממש לא קולטת שהכל זה מעכשיו לעכשיו.

אני חוששת!!! חוששת בענק. אני הולכת לייצג את החברה שלי ואין לי מושג בכלל. אני הולכת לחרוש איזה חור באירופה ולהעביר הרצאות ואין לי מושג. ופתאום כל הריגוש שכמה שאני תותחית על קיצור זמנים, אני יכולה להיות ממש סתומה אם אני אפשל. וביום האחרון אני ממש פקעת עצבים, חוששת למקום עבודתי הכה נחמד.

מקום עבודתי שלמרות כל הקשיים, שלמרות שלא קל בכלל, אני דווקא נהנית לי שם. מצאתי את האנשים שאני אוהבת ושאוהבים אותי. לא קולגות, אלה ממש חברים. ואני אצה רצה לי לעבודה מדי יום בזכותם. מצאתי לי את הנישה שלי שאותה אני אזניק לגובה. וכל זה יכול להעלם ברגע שאני אחזור, אם אפשל. אני אעשה כמיטב יכולתי שלא, אבל זו לראשונה שלי שאני טסה לבד.

ויותר מכך, כיוון שזה כבר על חשבון החברה המצליחה בה אני עובדת, החלטתי להשאר עוד יומיים באחת הארצות היפות של אירופה, כי אני כבר שם. אני הולכת להנות כמו שמעולם לא נהניתי.

אני ילדה בוגרת, חכמה, מוצלחת וקשוחה ואני אוהבת את זה