היום הזה, כמו כל יום כיפור, הוא שונה עבורי. כל שנה היום הזה מקבל נופך אחר. כל יום, אפילו שאני לא צמה, אני יושבת לי בערב יום כיפור וחושבת על השנה שעברה.

שניה לפני שהילדים מתלהבים מהאופניים החדשים שלהם, שניה אחרי שהשקט עובר ברחובות, אז אני יושבת לי עם עצמי וחושבת.

והשנה חשבתי מעבר, ולראשונה בחיי, אני לא מוצאת מישהו שפגשתי בו ביודעין. לא רבתי עם מישהו, לא קינאתי למישהו, לא עשיתי רע בכוונה למישהו. אולי מישהו נפגע ממני לא בכוונה, זו תמיד אפשרות, אבל לאחר שעות רבות של מחשבה לא העלתי על דעתי מישהו שפגעתי בו.

לצערי, עברתי שנה קשה מאוד. שנה פוגעת מאוד. שמתי את כל אמוני באדם שהלך ללא שוב והשנה הבנתי כמה כואב היה האירוע. מישהו שהאמנתי בו בכל ליבי ושבר את ליבי לרסיסים הכי קטנים שיש. ולא יעזור קלישאות כאלה ואחרות, אני מאוד פגועה. ויותר מכל מפחדת. אני מפחדת שכל טיפת אמון ותמימות שנשארו בו הלכו עימו ללא שוב. נהייתי כ"כ קשה וקרה לאנשים חדשים שאני לא יודעת איך יהיה אפשר לעבור את המעטה. כל דבר קטן שיוצא מהקו שאני בונה לי, פוגע בי ומכעיס אותי.

כבר חשבתי שהתחלתי לפתח קשר חדש. שהנה, אחרי חודשים כה ארוכים, קשים ובודדים אולי אוכל להפתח שוב וזה לא צלח. וכל מכה כזו פוגעת במקום הכי רגיש, הכי כואב ומוסיפה לכאב הנוראי הזה. אני מרגישה שאני הולכת עם פצע טרי ופתוח. כועסת על עצמי שהוא מזמן, מזמן המשיך ולא מבינה איך. פשוט לא מבינה. הקונפליקט הוא אדיר.

ואני כועסת על מי שהבטיח שלא משנה מה, יהיה שם. אחרי רצון מטורף לשכנע את עצמי שאני מוכנה, הופעתי מולו נרגשת שהנה - עכשיו אפשר. ובתגובה קיבלתי שמאוחר מידי, אבל סקס תמיד אפשר (אם בא לך, כמובן. ולא, אל תפגעי, את צריכה להיות מוחמאת). מעולם לא הרגשתי כל כך זולה. אני עדיין כועסת על כך.

אני חושבת שלהתנצל זה קשה, למדתי לעשות זאת מתוך עצמי. אבל הרצון לקבל התנצלות הוא לא קל גם הוא. אצלינו בבית לא יודעים לומר סליחה, פשוט לא יודעים. לבד, עם עצמי, בדרך הקשה תוך שריפת קשרים חשובים בדרך, למדתי לומר סליחה ולהתכוון לכך.

השנה, הייתי רוצה לשמוע סליחה. בעיקר משני אלה. יודעת שהרצון ישאר בלתי ממומש. אבל בלב, בפנים בפנים אני יודעת שעם הזמן אני אמשיך הלאה. אני רק צריכה למצוא דרך להתגבר על הכאב הזה שלא עוזב.