אני אומרת לכם,משהו פה מאוד מאוד לא בסדר.מאוד.
והתחושות שלי תמיד נכונות.
נו למה זה צריך לצאת ככה?אה?למה?
אני ילדה בת 17.זה לא אמור להיות ככה.לא ככה החיים שלי אמורים להתנהל.
אני ילדה קטנה שדחפה את עצמה לנעליים של מישהי מבוגרת ממנה ב10 שנה וכבר לא יכולה לצאת.
אז עכשיו המח שלי מתנהל בצורה בוגרת.[החלטות מפגרות זה לא קשור.אני מבינה מה ההשלכות של המעשים שלי].
במקופ להנות מהחיים זה הכל סובב סביב דבר אחד וכל השאר לא חשוב.נו מה זה השטויות האלו?באמת.
מה שאני לא עושה,איך שאני לא מדברת,זה תמיד הכל אותו דבר.
And yet while everything is the same,it is so very different.
אתם יודעים עד כמה שזה מבאס לחיות ולחשוב בכל יום "אולי אם היום אני יתלבש טיפה יותר יפה,או יתאפר מיוחד, או יעשה ככה עם הידיים,או ישנה ככה תשפה, או סתם יחייך בצורה שונה אולי אבל רק אולי ,הוא ישים לב אליי ולא לכל אלה שמסביב".
לא?טוב,ככה גם חשבתי.
בן אדם זר.זה נהייה מפחיד.
אני לא אמורה לפחד כשאני לבד איתו.אני לא.
אז למה אני כן?
כשהוא רוצה,הוא יכול להיות מ-זה נחמד.באמת.לרוב זה כשיש לו ת'מבט הזה.נו ,אתם יודעים,כשהוא רוצה ממני משהו.
נכנסים לחדר,מתעלם ממני קצת,מתכתב.נזכר שאני שם.צריך לנצל תהזדמנות לא?אז הוא יישכב,ויתחיל להיות נחמד אליי.
כייף לי הא?
ואז אני קמה והולכת הביתה אחרי הכל.אבל אני שמחה,הרי הוא נחמד גם אם זה רק כשהוא צריך משהו ואני צריכה לקבל כל מה שמביאים לי נכון?
וכן,גם אני רוצה.אבל לא ככה.באמת שלא ככה.
מה אני אמורה להבין אם יום אחד הוא נחמד אליי מחזיק לי תיד,ישן איתי ויום אחרי זה כאילו אני לא קיימת בכלל אפילו שאני יושבת ממש לידו.
איך אפשר לא להגיע למצב שאתה מפחד מהבן אדם שלידך?
If they could only see you like I do,then they would see a stranger too.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
