6.8.6
דיוויד ברוזה על הבמה, מנגן את "יהיה טוב". הוא ווירטואוז. אין מוזיקאים כמוהו כבר.
אני בתוך היקב, מתחמק מחברי משפחה חטטנים, בורח אל מור. מור.
אנחנו מדברים כל יום. אפילו יותר. אני אוהב את הילדה הזאת יותר מהכל. ממשיך לשרוף את חשבון הסלולרי שלי, מסדר את הראסטות עם המסרגה.
חוץ מזה שזה היומולדת של דודה שלי, זה יום סולידי לגמרי.
ואז אני קולט אותו. הוא עומד בדיוק בצד השני של החדר. זקוף, גאה, עם חיוך וטיפה דאגה על הפנים.
"אני... אני אדבר איתך אח"כ".
המראה שעומד לי מול הפנים הוא המוזר ביותר שראיתי בחיי.
הוא ניגש עליי, בצעדים איטיים, מהוססים טיפה, מה שבכלל לא מתאים לבנאדם שעומד מולי.
שיער בלונדיני קצר, פירסינג באוזניים, ג'ינס קרוע וחולצה לבנה עם הוראות יציאה מהמטוס בשעת חרום.
הוא גבוה, רזה, ויותר רחב ממני.
"אני יודע מה אתה חושב"
איך אתה יודע מה אני חושב? איך אתה היית מרגיש
"גם לי זה מאוד מוזר להסתכל על עצמי. כבר שכחתי איך הייתי."
ההמשך יגיע בבוא המוזה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
