הרבה זמן לא נתנו לי להרגיש ככה. אני מרגישה הכי לבד בעולם..

זה מעליב, פוגע, מוריד לי שוב את כל האמון שלי באנשים. אני פשוט לא רואה איך מישהו לא ידאג פעם רק לתחת של עצמו ויחשוב גם על אחרים. בלי להסס בכלל היא פשוט אמרה לי את זה. אבל מה אני מצפה בכלל? אני יודעת שהיא חרא של ילדה, שככה חינכו אותה וככה היא הייתה תמיד. הן שתיהן כאלה.. למה אני בכלל מסתובבת איתן?

לא מספיק המשפחה שלי ככה, גם החברות שלי ככה.

זאת פשוט תקופה שלא חשבתי שאי פעם אגיע אלייה, המחשבות שלי נוראיות ואין שום דבר שיכול לשמח אותי, לא כרגע.

זה פשוט טיימינג מטומטם שהכל קורה בו..

"כל העצבות, כל האלימות, אני איכשהוא שורד

כל הבדידות, כל הריקנות, אני איכשהוא שורד"

"לבד, לבד עם הגשם ארוץ

לעולם לא אפסיק את המבט ליד המושטת לבוא"

אז כבר הבנתי שאת מעדיפה את כולם חוץ ממני, אבל לקרוא להתנהגות שלי חצופה? אני זאת שלא בסדר? אני פשוט מודל מצוין לבחורה שנראית טוב, שמתחילים איתה הרבה, יש לה כסף וטעם בבגדים אבל אין לה כלום. את הדברים שהיא הכי צריכה היא לא מקבלת, חסר לה את הדבר הכי בסיסי לקיום שנקרא אהבה. התחושה הזאת שממלאת אותך, שגורמת לך להיות מאושר.. אני אף פעם לא הרגשתי שאוהבים אותי מספיק, אני תמיד מרגישה בלתי רצויה. וגם מהדבר שהכי צריך לחבק ולאהוב אותי אני מקבלת סטירת לחי כל פעם מחדש.. המשפחה שלי, ההורים שלי, אלה שיצרו אותי מעדיפים לקנות לי כל הזמן במקום להגיד לי  "אנחנו אוהבים אותך". אני תמיד לא בסדר, לא מוצלחת, כפוית טובה, אגואיסטית ופחות טובה מאחותי, זה מה שאני שומעת. אז כן, אני מקבלת הכל וקונים לי, אני חיה בבית ובמשפחה שעלי פני השטח מאוד טוב לי בהם והרבה היו רוצים משפחה כזאת אבל הרגשות שלי נדרסים, הצרכים הבסיסים ביותר לא מקבלים מענה. מה זה משנה כמה דברים טובים יהיו לי אם בסוף היום כשאני חוזרת למשפחה שלי, היא לא מקבלת אותי כמו שאני? אני צריכה לעשות את כל הדברים הלא טובים כדי למשוך תשומת לב, כדי שישימו לב אליי..

נ-מ-א-ס לי.