קרחת יער, שקט, רוח קרה. ילד קטן שוכב ומביט בשמיים.

הרחק משם עובר בוקובסקי ויורק.

זה קרה לפני 50 שנה בערך. הייתי נערה צעירה שחיפשה את אלוהים. אלוהים – הכוונה חלומות ילדות. לכולם יש כאלה. קראתי מאז הרבה ספרים ופגשתי באנשים שונים שעימתו אותי עם אשליותיהם. זה היה נחמד בדרך-כלל, תמיד נהניתי להבין שאני טועה. היו כאלה שנכנסו לי לתוך הנשמה ועד היום אני נושאת איתי העתק מדויק שלהם 'של פעם'. הרבה מהם מתים כבר, אני משערת. הכוונה שלי שהם היו לא צעירים כבר אז – מי בגופו, מי בלב.

היה לי הרבה מזל, באמת. יכולתי לא למצוא את שפיותי חזרה אולי שמונים פעם. ניסיתי להיות נאמנה לעצמי וזה עזר, אני מציעה זאת לכל מי ששואל "האם להיות נאמן לעצמך?" – אני עונה כמעט תמיד "בוודאי". אבל הם אינם יודעים למה אני מתכוונת. בוודאי שגם אני לא ידעתי אז. חשבתי שלמצוא את אלוהים זה לא להשתנות, לשוטט בעולם ולהכריח את עצמי להיות נסבלת בפני אחרים, אבל לדעת תמיד שזה הכל פארש. הכל חוץ מקנאה.

קנאה היא דבר נהדר כשיודעים להשתמש בה. היא כמו קפה – שיכול להיות רע מאוד אחרי שעה. אסור לתת לה להתקרר, אחרת הקנאה סורחת. היא יודעת לתת לי דלק להתעקש על מה שאף פעם לא יהיה שלי, אבל הסוטול לא יאמן. מי שמכיר יודע. הייתי מציעה למכריי תמיד – אם מתאפשר לכם – תקנאו. מה רע? הרגשתם.

אני חושבת שלא מצאתי את אלוהים. כאן האמת הסרוחה. העולם משתנה וזה לא הולך למצוא חן בעינכם.