לפני הרבה שנים פחדתי פחות מהשמש. אני חושבת שזה כמו עיקרון הלב השבור.

אתחיל מסיפור המסגרת.

אצלנו במשפחה האסכולה מתפצלת ל-2: אבי ואמי.

בעיני רוחו של אב המשפחה, בריאות היא פעילות גופנית בחיק הטבע, והגוף - פראי, חסון ואיך לא - משקף במראו את אורח החיים הבלתי ניתן לביות.

אמי - חוששת ממלנומות ומצווה לכל להמרח בקרם הגנה.

בפועל, אף אחד מהם לא מציית לחוקיו שלו, אמי צועדת על קו החוף ואבי יושב בצל.

השיזוף שלי הוא סאגה ארוכת שנים: בילדותי ביליתי הרבה מזמני בים ובבריכה, וחיכיתי לקיץ כדי לחשוף כמה שיותר עור. בתמונות הישנות הדבר מתועד - עור כהה משמעותית מזה שנמצא בבעלותי כעת, מעט אדמדמות בלחיים שאינה מתמיינת בבירור לקטגוריית ההסמקה.

לכשהתבגרתי, הסרתי מעצמי, כפי שתפסתי אותם, סממני בינוניות רבים, וביניהם איך לא? את מסורת הים. אם הייתי הולכת - זה היה אך ורק אחרי השקיעה, לעולם לא למטרת הנאות הגוף, ורק אם הייתי ממש מוכרחת בנסיבות חברתיות כאלה או אחרות. מעבר לכך, שמרתי על חיוורוני מכל משמר, חלילה אפגין סימני חיוניות. ובכלל, הייתי מאוד צינית.

כל זה בחלקו השתנה עם גיוסי לצבא ובפס השיזוף שנסיבות אלה מביאות איתן. וי עיקש באזור קו עצמות הבריח וסימני שרוולים, כאילו מעידים - את חופשיה רק מתחת למדים.

וכך הדבר היה למשך מספר שנים, עד שכעת אני נמנעת מלצאת לשמש בשעות הצהריים, לא כי אני חסידת האסכולה של אמי, אלא כי נכוויתי באזורים האסטרטגיים - שמקבלים צלייה שוב ושוב. חוסר ההוגנות הזה שבין העורות הוא שמפריע לי. גווני העור השונים שעליי מנהלים בינהם דיאלוג על זהות: החיוור רוצה להחשף והשרוף רוצה נובמבר.

 באמת שאם יכולתי לצאת החוצה בעירום מלא, הייתי מגינה על וי עצמות הבריח ועל השרוולים, ויוצאת תחת קרניה האוהבים בלב שלם.