המילים נלקחו ממנה ברגע היוולדה. ואז לימדו אותה מילים חדשות. אמרו לה "בית" - והצביעו על חורבה; אמרו לה "אוכל" והסבירו שצריך ללעוס ולבלוע.

הקישורים התבצעו בצורה איטית אך בעקביות, עד שהמשמעות המקורית של התחושות נעלמה, והתחושות עצמן התעוותו. 

היא אמרה בחזרה - "בית", והצביעה על חורבה, היא אמרה "אוכל" - והסבירה שצריך ללעוס ולבלוע.

היא מחפשת קרקע כבר די הרבה זמן. קרה שמילים מסוימות התפספסו, והתחושות הנלוות להן לא התעוותו. זה לווה בצער רב.

היא הצטערה על אובדן המילים המקוריות ונסעה למרחקים כדי לנסות למצוא אותן ולהחזיר אותן אליה. היא חשבה לעצמה "הרי הם שלי!", אבל היא לא הצליחה להרגיש מה בדיוק חסר לה. היא דיברה עם סובביה והצליחה להביע את דעתה. ובכל זאת, הצער הלך וגבר.

לסיפור הזה לא היה סוף טוב, בדומה להרבה סיפורים שהתרחשו במציאות. למעשה, רוב הסיפורים המתרחשים במציאות אינם מוצאים את סופם, למרבה העייפות. היא המשיכה לנוע ולחפש את המזון שיערב לשפתיה ואת טיפת המים שתזכיר לה את המילה "רוויה".