Basin.

נכון זה שטויות, אבל זה דברים קטנים שמצטברים אצלי מתחת לעור קרוב לאזור במוח שאחראי על רגשות, מחשבות וכדומה ונהפכים לגוש ענק, סרטן של רגשות כמו אומללות, חוסר אונים, אי ידיעה מה לעשות ועצבים, והסרטן הזה פורש מהרגשות לכל מקום בגוף, לכל תא, הוא חונק אותי, עוטף אותי בקנאה הארורה שגורמת לי לכעוס שאתה לא מתייחס אלי כמעט ואל אחרים כן, עצבים שפעם זה היה אחרת וחוסר ידיעה מוחלט מה השתנה.

מה שאמרת שיקרב בינינו בסופו של דבר מרחיק, וככה אני מרגישה אבל זה כנראה לא נכון כי התפיסה שלי של המציאות היא מעורערת וכל מה שאני אומרת לא מבוסס על עובדות ולהתבסס על רגשות אסור בקשר הזה.

ואני מקללת את היום בו הוחלט שאוולד אישה כי זה מין ארור. אני אולי נשמעת שובינסטית במקצת אבל באמת תראו לי את הגבר שלא יכול להרדם בלילות כי יש לו הרגשה לא טובה לגבי קשר כלשהו. ומה לעשות נורא קשה לי לישון.

ואולי אני באמת טועה וזה הכל סתם רגשות מיותרים אז בוא ותגרום לי להרגיש שזה מיותר, תן לי להרגיש טועה רק הפעם, רק לגבינו כי באמת שאני לא רוצה ליהיות צודקת. כי אם לא תגיד ותוכיח שאני טועה הקשר שלנו פשוט יפול לבור ללא תחתית הזה שאני חופרת כל פעם מחדש.

אז אני באמת בן אדם פסימי וככה נולדתי וככה אחייה וזה כבר מוכח כימית יקיריי אבל מי יוציא אותי מזה במקום לשאוב אותי חזרה פנימה?

מי יתן לי לקום כל בוקר בהרגשה של בטחון וחוסר ספקנות? מי יגרום לי להפסיק לחפש משמעות לחיים בין עמודי ספרי מתח, פסיכולוגיה וסתם הרהוריים של אנשים פסימיים לא פחות ממני? מי ימנע ממני למצוא ציטוטים של אומנים, זמרים, דמויות מסרטים ושאר אנשים חשובים שיתנו משמעות לכל יום או לפחות הסבר הגיוני או טיפת הזדהות? מי יאהב כל חלקיק ממני לא משנה כמה רע הוא יהיה ויגרום לי להרגיש כאילו אני הדבר היחיד ששווה לנשום בשבילו? מי אם לא אתה? ואם אתה לא מצליח האם חיי איבדו ממשמעותם לנצח?

תיהיות של עייפות, מחסור בקפה ופעם נוספת בה חיכיתי למישהו קרוב לשעה לשווא. יקוללו ימים אלה ותקולל היכולת שלי להוציא אותם על כתב.

להת'

אני מדליקה מוזיקה עצובה ומתנוענעת לצילילי המוזיקה בחופשיות גמורה.

אפילו בסקס (שמתחיל לאבד משמעות) אני לא חופשיה כל כך.

אני קופצת ובוכה ונופלת ופוחדת וצורחת ואני חושבת שיש לי אורגזמה נפשית.

אני חושבת שזאת האורגזמה הכי טובה שלי.

ובבית ספר אני מתחילה להתייאש ונמאס לי כל כך מכולם ואני לומדת אך ורק שבועיים.

וראיתי אותו היום וההתרגשות פוחתת עם הזמן ואני פחות מנסה ואני מפחדת בסוף לקפוא ולהשאר קפואה כקרח לעד, כי זה בעצם העתיד המזהיר שלי.

משהו חסר לי, הו היכן האדם שיגיד לי מה?

ימים אחרונים מבלה הרבה בליהיות איתה ולריב איתו.

היא כנראה אחת היחידות שהתייחסה אליי טוב אבל אחרי שפגעתי בה וסתם ניתקתי כל קשר ללא סיבה אני דואגת, אולי היא לא סומכת עלי יותר, מה זה אולי, היא בטוח איבדה בי אמון.

היינו הכל ואני סתומה וזרקתי הכל לפח.

המניה דפרסיה הורסת לי את החיים. אני זורקת אנשים, ואז מבינה כמה טעיתי ואי אפשר להחזיר כלום, כמה זמן אני לא שמעתי ממנה משהו טוב, מהדברים של פעם, שאולי היא מתגעגעת ושאני חברה טובה, אבל לא, כרגע אני סתם בן אדם רע, ותכלס אני לא מאשימה אותה.

איתו אנחנו רבים ריבים קטנים ומעצבנים. אפילו חשבתי לזרוק אותו אבל כל זה נגמר בסקס התפייסות.

אני נזכרת בו, רואה אותו והוא מרגיש לי זר ורחוק כל כך. התרחקנו אין מה להגיד, הכל ממש לא כמו פעם, ואין לי סיבה להשאר אבל גם אין לי סיבה ללכת.

פעם פחדתי כל כך ליהיות לבד, כל כך הרבה שנים פחדתי, כל כך הרבה שנים רדפתי אחרי אנשים, נרדפת על ידי הפחד ליהיות עצמאית, והנה פתאום ניצנים של העצמאות שלי פורחים להם לאט לאט ואני שוב פוחדת.

אני יכולה להשאר, ואני יכולה לקום ולעזוב וליהיות לבד. ואני יכולה לשתוק או להגיד משהו שיגרום לאנשים להתפלאות- איך מישהי כמוה יכולה להגיד משהו חוץ משטויות.

אני לא יותר מטלית רצפה לניגוב רגליים, לא יותר. אם פעם היו מבקשים ממני ללכת לאנשהו היתי רצה, עכשיו אני יכולה לפתוח את הפה ולהגיד לא.

אני מאוד אוהבת את הרעיון שאני יכולה לבחור אם להשאר או ללכת. אני לאט לאט מאמצת את הפרטים הקטנים של כל מה שרציתי ליהיות.

אני יכולה להשאר או ללכת, או להשאר או ללכת, ראו האין זה נפלא?

זה אפילו נשמע טוב, אני מודהמת.

עכשיו אני מפחדת כי יש לי ברירה.

פעם כשהיתי איתו לא יכלתי לעזוב בגלל שפחדתי והיתי קשורה אליו. ועכשיו כשגם שכבתי איתו (פעם 3 שאנחנו מנסים קשר) אני מרגישה יותר קרובה אליו אבל גם יותר רחוקה.

נכון אני פוחדת לאבד אותו, או שאולי אני מפחדת לאבד זין. אני לא יודעת.

ומצד שני גם לא יהיה לי רע ליהיות לבד.

תכלס, ליהיות איתו זה מעיק קצת, קשה לי.

אני מוכנה להשבע שיש לי בעיות מחויביות.

שמישהו יעזור לי.

הפסיכולוגית עדיין לא יכולה לקבוע מתי להפגש, כבר אמרתי שאני מאוד לא מעניינת אותם.

את הכדורים אני עוד לא שותה ושום דבר לא במגמת שיפור, וגם כששתיתי זה לא עזר.

אני שמה לב שבזמן האחרון יש לי בעיות עצומות להתרכז, לא יודעת למה, בעיות ריכוז. לא יכולה ליהיות מרוכזת בכלל, כולי מעופפת.

עוד מעט יהיה חורף, אני אוכל לחתוך שוב, לפצות על כל הקיץ, אני אוכל להקיא הרבה ולאכול קצת.

לילה טוב