והיום אחרי שנים שלא העזתי, אני מרשה לעצמי לתת מבט חטוף, לראות מה יצא ממני. אחרי שנים של בריחה אני מסוגל סוף סוף להביט במראה. אבל רק לכמה שניות. היו פעמים שניסיתי להתסכל על עצמי, וחטפתי בחילה. אני רואה את העולם דרך העיניים שלי אבל קשה לי לראות איך העולם מסתכל עליי. וכולם מכירים אותי רק מרושם ראשוני. וכמובן שאני אשאיר את הרושם הכי טוב שיש. אני אשאיר להם טעם של עוד. שיחשבו עליי ויאמרו לעצמם שהייתי אחלה בן אדם ומעניין איפה אני היום. ואז? אז אני בורח להם, כי אני לא מאמין בקשרים. דווקא יצא לי להינות עם כמה, אבל כשהם התחילו כבר להכיר אותי חתכתי את הסיפור איתם. אסור שידעו מי אני. אסור שידעו מי אני לפניי. אם לומר את האמת? אני מפחד להסתכל. אני מפחד מהאמת. ואם כבר אני מודה בכל האמת, אני גם מפחד מעצמי. בכל יום חדש שמגיע אני מוחק את הקודם לו. כשאני אומר שאני חי את הרגע אני ממש מתכוון לזה. בכל יום אני מישהו חדש ואין לי אישיות קבועה. הסתכלתי במראה, לא יכולתי לזוז ממנה. ראיתי את עצמי. ראיתי מה אני. אני יפה, יפה תואר, גבוה, עם עיניים בהירות, שזוף, חטוב, עם חיוך מושלם. מי לא תרצה בי? אני כבר לא מפחד מעצמי. אני שונא את עצמי. ואני צריך לקנות מראה חדשה...
סוף סוף משהו לכתוב
מה עם קצת איכות? רציתי לקרוא משהו מעניין, וכלום! נמאס לי מהפקאצות הקטנות ומההקפצות ומהפוסטי תמונות ומהבלוגים חסרי האיכות. סבבה, יומנים אישיים וכאלה, בוא נתערב שביומן האישי שלכם לא הייתם מחפשים לעשות פוזות על כל העולם. גם אני בעצמי הבנתי שהדרך להביא כניסות ולעלות לפעילים וכאלה היא לכתוב פוסטים חסרי תוכן, להעלות אלפי תמונות, להיות רדודה, לחפור על מה עשיתי במשך היום ובתכלס? הפוסט יכיל יותר פיקסלים מאשר מילים. שקשורות לעצמן. וכן, אני בטוחה שלא 100% מהכותבים כאן כותבים אך ורק בשביל עצמם. עצם הבחירה שלך לכתוב את החיים שלך ברשת היא מלווה בידיעה שאנשים יקראו את זה וכך גם אתה מקווה שיקרה, אתה מקווה לקוראים נאמנים, אתה מקווה לכניסות, אתה מקווה לתגובות. אז כן, גם אני לא פעם ניסיתי להעלות תמונות או להקפיץ וכדומה בשביל כניסות. עם הזמן הבנתי שזה מיותר. כך גם אני מקווה לשאר הכותבים. אני מקווה לפתוח את הדף הראשי, ללחוץ על בלוג אקראי ולקרוא משהו טוב!
כינוי:
NoaC
בבלוג זה
בכל הבלוגים
