יום כיפור - וכמו בכל שנה חוזרים המבטים. "איש איש באמונתו יחיה" האמנם?

אנשים נוטים להסתכל בעין צרה על האנשים שבאמת הולכים לפי מה שהם באמת מאמינים בו. הרוב במדינה שלנו הולך בדרך כלל לפי אותם הדברים: מי שהוא צם הוא בדרך כלל מסורתי, ומי שהוא מסורתי בדרך כלל גם ימני בדעותיו. על ימין ושמאל אני אפרט אחר כך. אני מכבדת כל אדם, באמונותיו ובדעותיו, אבל קשה להתעלם מהעובדה הקשה שמי שבוחר לא לצום, לא להאמין באלוהים וכדומה הוא "כופר". אנשים צמים כי צריך, מי מכריח? ההורים? החברים? המחשבה שאם כל החברים שלי צמים (ובכלל זה נורא לא להאמין באלוהים) אני גם צריך. אותי אישית מעצבן הטמטום של "אני צם אבל שותה" "צם אבל בודק בפלאפון מה השעה" "צם אבל פותר תשבצים כי משעמם ביום כיפור".

ביום כיפור (שהוא נחשב ליום שבת, אבל כפליים יותר חשוב) יש ל"ט (39) הלכות שאסור או מותר לקיימן: אסור לשרוך שרוכים, מותר לראות לראות טלוויזיה, אבל לא כדאי כי יש את המושג שנקרא 'למראית עין', כמו למשל אסור לפתוח מטריה, אבל אפשר לפני כניסת השבת לפתוח מטריות. אבל אם בן אדם יראה ברחוב את הרב שלו הולך עם מטריה, כשהוא לא ידע אם היא הייתה פתוחה, זאת אומרת שלמראית עין יכול להיות שהוא פתח אותה, אז אם הרב שלו, שהוא כל כך תופס ממנו פתח מטריה גם לו מותר. אם הפרת הפרה אחד מכל הל"ט בעצם חיללת את יום הכיפורים, שברת צום. אז מהי החוכמה לצום ולהתלבש יפה-יפה לקראת הטיול שאתם עורכים בעיר, לשרוך את שרוכי הנעליים היפות שלך מעור (שגם אותם אסור לנעול), לצחוק עם חברים שלך (רגע, לא צריך לענות את הגוף ואת הנפש?). בקיצור מה שאני מנסה לומר זה שהמודה הזו של לצום כי אני מסורתי, אתה לא עושה טובה לאף אחד, גם ככה חיללת פה ושם.

ובכלל, אני לא חושבת שאלוהים שופט אותי על פי אם צמתי או לא. בסופו של דבר אם יש אלוהים או אין, אני נשארת להתמודד עם הדברים הרעים שעשיתי, בין אדם לחברו ובין אדם למקום (מקום=אלוהים).
הדת היהודית היא לפי דעתי הדת היפה ביותר מכל הדתות, אך אני עדיין לא מאמינה בה.

כל אדם מחפש להאמין במשהו, כשהוא עוצם עיינים ומבקש משאלה, כשהוא מתפלל/לוחש את המילים שמחברות אותו בצורה הטובה ביותר לנתק הזה שבין מי שאתה לבין מה שאתה עשית. אז אני לא מאמינה באלוהים, לא חושבת שצריך להקריב כל כך הרבה בשביל משהו שאני לא בטוחה אם הוא אגדה או אמת. כמו שאמרתי, כל אדם מחפש להאמין ועל כך אין לשפוט אדם לפי אמונתו, אני למשל בוחרת להאמין בכך שיש מישהו שמסתכל עליי, מלמעלה בשמיים או מלמטה באדמה, למרות שידוע לי שהוא מת, החיבור הזה בין העליונות - מישהו שהוא בעולם הבא, למישהו שהוא כאן עומד על האדמה שעליה אנחנו חיים, הוא חיבור מדהים. כן, כשרע לי, או כשאני ממש רוצה משהו, אני מבקשת אותו מאבא שלי ז"ל ולמרות שהוא כרגע קבור ונרקב - הבקשה ממנו מחזקת אותי.

עם זאת, מצד הזולת, החברה שסובבת אותי, שבהכללה ברור לכולנו מהו הרוב כאן, נורא קל להם לשפוט. אני לא חושבת שיש קשר בין הדברים, אבל נהוג לומר שמי שלא מאמין באלוהים הוא בדרך כלל שמאלני. אולי זה נכון (ולא מתוך שחצנות) שמי שלא מאמין באלוהים יותר ריאלי ורואה את הדברים יותר נכון. אז רואה את הדברים בצורה אחת והשני בצורה אחרת. קיצוניות מרתיעה אותי. אני לא חושבת שצריך להיות מוות לערבים ולא חושבת שצריך להיות מוות ליהודים. הדעה שלי בדבר היא שמי שלא טוב לו איתי, לא יכול לחיות לידי, רוצה לקחת לי ולא להתחלק איתי, בעיות שלו. ברגע שהוא ירצה להרוג אותי אני אאחל למותו "הקם להורגך השקם להורגו". וזה לא רק בין העמים, זו דרך חיים - מי שמחייך אליי אני אחייך אליו.

מי מכם הצמים אלה שהחזיקו 24 שעות והכבוד כולו שלהם ידע על ל"ט ההלכות? עד שאני לא אראה אני לא אאמין. קראו לי קטנת אמונה כזו אני. עד שאני לא אראה רוח רפאים אני לא אאמין שקיים כזה דבר, עד שאני לא אראה מכשפות אני לא אאמין, עד שאני לא אראה את אלוהים אני לא אאמין בו ובטח שאני לא אסבול בשבילו, הוא סבל בשבילי? בקיצור, אלו הם דעותיי, תכבדו או שלו הבחירה היא שלכם. צום קל לכל השאר :)