בוא נתחיל מהנקודה שמיום רביעי שום דבר לא הולך כמו שצריך. לא לי ולא לארץ ישראל

בוא נתחיל שמיום שישי אני עסוקה בלשכנע בן אדם למה הוא טועה ואני צודקת

בוא נתחיל בעובדה שכולי עצבים בגוף, אין בי טיפת רוגע או שלווה וגם השיחת טלפון ממך היום בדיעבד כבר לא טובה לי.

לא יכולה עם האי ודאות הזאת. אני לא פוחדת שתפגע. נניח על רועי חבר של סיוון אני מפחדת. אבל אתה בטוח, אתה בתוך מפלצת ענקית ששומרת עליך.

אני פוחדת עליי! כי נתתי את הלב שלי, כי אני אוהבת אותך מאוד מאוד מאוד, כי זה מבאס אותי שאתה רחוק ממני ושכל מה שתכננתי לעצמי לחודשים האחרונים לפני הגיוס לצהל (70% מהתוכניות כוללות אותך כשאתה בחפש"ש) נהרס כליל.

לא בא לי לבכות לידך בכלל. בכלל לא בא לי לבכות. בא לי שהמצב הזה יעבור לידי כמו האנשים העשירים שאמא מדברת עליהם בגועל. מאטימות רק מרוויחים מסתבר.

לא בא לי לשכוח את המשקפיים אצל דני ולא בא לי לקום מחר לעבודה. ואני מפחדת בכלל לראות אותך מחר ולדעת שאני לא אספיק לראות אותך או לא אספיק לישון לפני העבודה.

אני גם שונאת את אורית. בת זונה חסרת חשיבות. כי עכשיו המצב כן נהיה קריטי והשתמשתי בתירוצים שלי הרבה לפני שבאמת הייתי צריכה אותם. והיא יודעת את זה. אבל היא עדיין זונה לא מתחשבת.

והבן דוד הבן זונה העוכר ישראל הזה של האקס עדיין מנסה לשכנע אותי בשטיפות מוח כמה ישראל חסרת לב שפוגעת באינוסט פיפל.

אפרופו עוכרי ישראל (אהההה אני לא מצליחה להקליד נורמלי בכלל מה יש לי למה אני לא מתפקדת!!!) אני גם לא רוצה להתגייס לצבא. לא רוצה להיכנס למערכת קרה ומחושבת יתר על המידה שמכריחה אותי להוריד את העגיל באוזן, את הבנייה בציפורניים. תשלם לי פחות מלזונה בגן החשמל ותתייחס אליי כאילו אני אחרון האדם. כושיליראבק אבא שלי מת בגלל המדינה הזאת מה קרה נמאס לי להיות פראיירית!

אני רוצה ללכת לישון ולקום רגועה ושלווה ולהצליח לתפקד ולכתוב נורמלי במקלדות ולחייך ולהינות מהכמה שעות הספורות שיהיו לי עם החבר למרות ההשלכות. וגם לא לסבול מההשלכות כי מה זאת עייפות לעומת לא לראות את חבר שלך שאת אוהבת מאוד מאוד מאוד לתקופת זמן שהוא בעצמו לא מוכן לגלות לך כי כל מה שהוא יודע להגיד כדי להשביע את רצונך זה שלמשך חמישה ימים המפלצת ששומרת עליו שרפה 20% מכמות הדלק שהיא מכילה. אם מישהו רוצה לחשב לי את זה יש לו מקום בגן עדן.

איך יום רביעי התהפך ככה איך? מי ביקש בכלל בלאגנים? רציתי להינות לפני הגיוס ואני מסיימת יום כשכולי רועדת, בוכה, מפרקסת ושחכתי את המשקפיים באוטו של דני!!!!

מזל טוב. אלף ימים. אולי אם אני אכתוב את זה ככה: 1000 זה ייראה יותר מאיים. אלף ימים בשבי. אלף ימים של בדידות, אלף ימים של פחד, אלף ימים של טירוף, של שגעון. אלף ימים של רעד, אלף ימים של שקט מבחוץ אבל את הרעש שבפנים כולנו יכולים לשמוע. או לנסות לשמוע... אלף ימים של חרדה אלף ימים שלוקח להבין שלא צריך לסמוך על המדינה שעליה אתה בעצמך שמרת בקנאות כל כך. או אולי קצת פחות מאלף. כולנו כבר הספקנו להכיר אותו, מישהו שאם היינו פוגשים ברחוב היינו ממשיכים הלאה, כאילו הכל כרגיל. אבל לא, לא הפעם. הפעם להתנהג כאילו הכל כרגיל, כאילו לא קרה כלום בעצם יהיה לנהוג באדישות. וגם אני לא ספרתי את הימים, אולי מאדישות, למרות שהנושא הזה כן נוגע לי, אולי מההכחשה הנוראה, אולי מתוך הרצון לא להיות מעורבת בכל זה - אבל עכשיו כולנו כבר מעורבים. אולי מהביטחון הפנימי שלי שבמדינה הזו כן עושים הכל בשביל חייל אחד שעשה הכל בשביל להציל נפשות שלמות. וזה מרתיח אותי! זה מרתיח אותי כי אני יודעת טוב מאוד שאם לאחד מהבכירים במערכת זה היה קורה, הם פשוט היו הופכים עולמות כדי שהכל יחזור לשלמותו. ולהגיד "אין מה לעשות, ניסינו להידבר איתם ולמלחמה לא נכנסים" זה כמו לעמוד מול תור ענקי של אנשים שכן אכפת להם, של אנשים שהם רק יכולים להתבטא והדעה שלהם היא לא באמת הקובעת ולבקש סטירה מכל אחד. והלוואי שזה היה קורה. ועכשיו, לאחר אלף ימים, לאחר שניות שלא נגמרות, לאחר טירוף, לאחר שמהדהד הרצון למות אני שואלת את עצמי, ואני בתור אחת שמשתמטים עושים  לה בחילה, האם יש בכלל ילדים בני 18 שרוצים להתגייס, ולשמור בכל ליבם על המדינה שלא בטוח שתשמור עליהם חזרה? אין לי מה להגיד לכם אביבה ונעם שליט, הגישה של להשאר אופטימיים כבר נמאסה עליי. אני מעכשיו, לא יודעת מה איתכם, פסימית בנוגע לחזרתו של גלעד. כי כשזה מגיע לאלף, בקלות אפשר להוסיף עוד אפס, ועוד אפס ועוד אפס... כמו האנשים שבידם הכוח לפעול במדינה שלנו, כל אחד מהם בעיניי הוא אפס, ועוד אפס ועוד אפס...

נועה זיידמן.