ידעתי שאני צריכה להתחבר דחוף לכאן

בשניה שהרגשתי שיש לי פיפי, הבנתי שאני צריכה את זה. 

פעם הייתי מתחילה לכתוב בדיוק בשניה שהרגשתי פיפי, כי פיפי זה לא תירוץ. ואז הפסקתי.

כי נגמר החומר, כי נבנו פה ערים וירטואלים ובלוגי רכילויות או מדריכי פוטשופ כיסו את כל ה... מה שנקרא היום NEWS FEED.

אז הייתי כותבת בלחץ מוציאה את כל מה שעל הלשון. כי הפיפי גמר עליי, הייתי חייבת כבר לרוץ לשירותים וזה גורם לאצבעות להקליד יותר מהר ולמחשבות לא להסתנן.

עכשיו אני שומעת בפעם השניה את השיר ניצוצות. פעם הייתי מדקלמת אותו יום יום, פעם אחר פעם. 

עכשיו אני אומרת 'ניאדרטלי' פעם ביום. פעם הייתי סתם מקשיבה למילים של אנשים והמילים היו מחלחלות לתוכי לתוך כדי ניצוצות של הבנה.

היום אנשים מבינים אותי יותר ממה שאני צריכה להבין אותם. 

אושיית מילים, זה מה שאני. קוטלת ורומסת, מרימה ומפארת, מייעצת, לא מחשבנת, אסטרטגית. 

מזל שאני גם יפה. פעם לא אמרתי שאני יפה, כי לא ידעתי שאני כזו.

היום אני מפילה בחורים שגדולים ממני בעשר שנים. בשביל להפיל בחורים שגדולים ממך בעשור לא צריך רק יופי. איזה כיף לי! התברכתי!

אני יודעת להיות כל מה שאני רוצה. אני משיגה כל מה שבא לי. גם את מה שאני צריכה אני יודעת להיות.

העניין הוא שאני לא יודעת מה אני רוצה ומה אני צריכה.

אני פשוט חיה יום אחרי יום. לפעמים חוזרת אחורה בציר הזמן שלי, מסתכלת בתמונות.

לפעמים כשמישהו עושה לי LIKE אני ישר נכנסת לפרופיל. שלי. לראות על מה הוא עשה LIKE והאם היה שווה לו. היה שווה לו.

הבהרתי לאקס טוב מאוד מה הוא הפסיד. הבהרתי לעצמי היטב מה אני שווה. אוקיי ומה עושים עם זה? פשוט חיים? מחכים שהיום יגמר והיום הבא יתחיל? שוב אני נכנעת לרוטינה, והרוטינה כידוע היא עבודה סיזיפית בשבילי, שלא נגמרת.

הבנתי שאני רזה, יפה, חכמה, שנונה וחדה, עוקצנית, אגואיסטית. כמו שהבלוג הזה שכתבתי במו ידיי לימד אותי להיות.

מה עושים עם כל זה? פשוט חיים? אל תטעו! אני לא מחפשת אקשן, ברוך הג'ה לא חסר לי. 

החדות שלי מובילה אותי לריב עם אנשים יקרים לי כל שני וחמישי. סיפוק מיני לא חסר, אולי גם עולה על גדותיו. הצבא איך לומר.. (קטן עליי לא יהיה נכון להגיד..) הצבא הוא צבא. שיזדיין צה"ל.

אז מה נאחל לילדה שיש לה הכל? 

קודם כל שישאר ככה. אכלתי הרבה קש (מה קש? חרא! אכלתי חרא!) בשביל להגיע לאן שהגעתי היום.

אני מאחלת לעצמי שיהיו לי מטרות. אני אדם ללא מטרות. 

אני מאחלת לעצמי לא להתבלבל ממה שיש לי בידיים. לא להתרגש מכל דג שהצלחתי לדוג.

מאחלת לשמור על שפיות, לחדד את השכל, להפיק יותר מכל דבר. להחכים מכל מה שמולי. שיגדלו לי הציצים גם זה חשוב לי. לא להשמין. נחת, שלווה, רוגעעעעעע כמה אני צריכה רוגע. להנות מכל יום עד סופו. לסחוט את טיפת המיץ האחרונה מכל דבר. ושהגיל הביולוגי שלי יתמזג כבר עם הגיל הרוחני, נמאס לי לחשוב על הכל כמו על FLOOR PLAN.

וזהו, כבר עברה לי תחושת הפיפי. עכשיו נשלח את הכתוב למשכנן הוירטואלי של מעריצות ONE DIRACTION (בזמני שהיה לפני שתי דקות בערך היה מדובר בטוקיו הוטלללללXD). ניתן לפנינות הזהב שלי ללכת לאיבוד בתפל.

אה! וכמובן, להמשיך לאהוב את עצמי, גם את זה אני מאחלת. אחרי הכל, אם אין אני לי, מי לי.

בוא נתחיל מהנקודה שמיום רביעי שום דבר לא הולך כמו שצריך. לא לי ולא לארץ ישראל

בוא נתחיל שמיום שישי אני עסוקה בלשכנע בן אדם למה הוא טועה ואני צודקת

בוא נתחיל בעובדה שכולי עצבים בגוף, אין בי טיפת רוגע או שלווה וגם השיחת טלפון ממך היום בדיעבד כבר לא טובה לי.

לא יכולה עם האי ודאות הזאת. אני לא פוחדת שתפגע. נניח על רועי חבר של סיוון אני מפחדת. אבל אתה בטוח, אתה בתוך מפלצת ענקית ששומרת עליך.

אני פוחדת עליי! כי נתתי את הלב שלי, כי אני אוהבת אותך מאוד מאוד מאוד, כי זה מבאס אותי שאתה רחוק ממני ושכל מה שתכננתי לעצמי לחודשים האחרונים לפני הגיוס לצהל (70% מהתוכניות כוללות אותך כשאתה בחפש"ש) נהרס כליל.

לא בא לי לבכות לידך בכלל. בכלל לא בא לי לבכות. בא לי שהמצב הזה יעבור לידי כמו האנשים העשירים שאמא מדברת עליהם בגועל. מאטימות רק מרוויחים מסתבר.

לא בא לי לשכוח את המשקפיים אצל דני ולא בא לי לקום מחר לעבודה. ואני מפחדת בכלל לראות אותך מחר ולדעת שאני לא אספיק לראות אותך או לא אספיק לישון לפני העבודה.

אני גם שונאת את אורית. בת זונה חסרת חשיבות. כי עכשיו המצב כן נהיה קריטי והשתמשתי בתירוצים שלי הרבה לפני שבאמת הייתי צריכה אותם. והיא יודעת את זה. אבל היא עדיין זונה לא מתחשבת.

והבן דוד הבן זונה העוכר ישראל הזה של האקס עדיין מנסה לשכנע אותי בשטיפות מוח כמה ישראל חסרת לב שפוגעת באינוסט פיפל.

אפרופו עוכרי ישראל (אהההה אני לא מצליחה להקליד נורמלי בכלל מה יש לי למה אני לא מתפקדת!!!) אני גם לא רוצה להתגייס לצבא. לא רוצה להיכנס למערכת קרה ומחושבת יתר על המידה שמכריחה אותי להוריד את העגיל באוזן, את הבנייה בציפורניים. תשלם לי פחות מלזונה בגן החשמל ותתייחס אליי כאילו אני אחרון האדם. כושיליראבק אבא שלי מת בגלל המדינה הזאת מה קרה נמאס לי להיות פראיירית!

אני רוצה ללכת לישון ולקום רגועה ושלווה ולהצליח לתפקד ולכתוב נורמלי במקלדות ולחייך ולהינות מהכמה שעות הספורות שיהיו לי עם החבר למרות ההשלכות. וגם לא לסבול מההשלכות כי מה זאת עייפות לעומת לא לראות את חבר שלך שאת אוהבת מאוד מאוד מאוד לתקופת זמן שהוא בעצמו לא מוכן לגלות לך כי כל מה שהוא יודע להגיד כדי להשביע את רצונך זה שלמשך חמישה ימים המפלצת ששומרת עליו שרפה 20% מכמות הדלק שהיא מכילה. אם מישהו רוצה לחשב לי את זה יש לו מקום בגן עדן.

איך יום רביעי התהפך ככה איך? מי ביקש בכלל בלאגנים? רציתי להינות לפני הגיוס ואני מסיימת יום כשכולי רועדת, בוכה, מפרקסת ושחכתי את המשקפיים באוטו של דני!!!!