בוא נתחיל מהנקודה שמיום רביעי שום דבר לא הולך כמו שצריך. לא לי ולא לארץ ישראל

בוא נתחיל שמיום שישי אני עסוקה בלשכנע בן אדם למה הוא טועה ואני צודקת

בוא נתחיל בעובדה שכולי עצבים בגוף, אין בי טיפת רוגע או שלווה וגם השיחת טלפון ממך היום בדיעבד כבר לא טובה לי.

לא יכולה עם האי ודאות הזאת. אני לא פוחדת שתפגע. נניח על רועי חבר של סיוון אני מפחדת. אבל אתה בטוח, אתה בתוך מפלצת ענקית ששומרת עליך.

אני פוחדת עליי! כי נתתי את הלב שלי, כי אני אוהבת אותך מאוד מאוד מאוד, כי זה מבאס אותי שאתה רחוק ממני ושכל מה שתכננתי לעצמי לחודשים האחרונים לפני הגיוס לצהל (70% מהתוכניות כוללות אותך כשאתה בחפש"ש) נהרס כליל.

לא בא לי לבכות לידך בכלל. בכלל לא בא לי לבכות. בא לי שהמצב הזה יעבור לידי כמו האנשים העשירים שאמא מדברת עליהם בגועל. מאטימות רק מרוויחים מסתבר.

לא בא לי לשכוח את המשקפיים אצל דני ולא בא לי לקום מחר לעבודה. ואני מפחדת בכלל לראות אותך מחר ולדעת שאני לא אספיק לראות אותך או לא אספיק לישון לפני העבודה.

אני גם שונאת את אורית. בת זונה חסרת חשיבות. כי עכשיו המצב כן נהיה קריטי והשתמשתי בתירוצים שלי הרבה לפני שבאמת הייתי צריכה אותם. והיא יודעת את זה. אבל היא עדיין זונה לא מתחשבת.

והבן דוד הבן זונה העוכר ישראל הזה של האקס עדיין מנסה לשכנע אותי בשטיפות מוח כמה ישראל חסרת לב שפוגעת באינוסט פיפל.

אפרופו עוכרי ישראל (אהההה אני לא מצליחה להקליד נורמלי בכלל מה יש לי למה אני לא מתפקדת!!!) אני גם לא רוצה להתגייס לצבא. לא רוצה להיכנס למערכת קרה ומחושבת יתר על המידה שמכריחה אותי להוריד את העגיל באוזן, את הבנייה בציפורניים. תשלם לי פחות מלזונה בגן החשמל ותתייחס אליי כאילו אני אחרון האדם. כושיליראבק אבא שלי מת בגלל המדינה הזאת מה קרה נמאס לי להיות פראיירית!

אני רוצה ללכת לישון ולקום רגועה ושלווה ולהצליח לתפקד ולכתוב נורמלי במקלדות ולחייך ולהינות מהכמה שעות הספורות שיהיו לי עם החבר למרות ההשלכות. וגם לא לסבול מההשלכות כי מה זאת עייפות לעומת לא לראות את חבר שלך שאת אוהבת מאוד מאוד מאוד לתקופת זמן שהוא בעצמו לא מוכן לגלות לך כי כל מה שהוא יודע להגיד כדי להשביע את רצונך זה שלמשך חמישה ימים המפלצת ששומרת עליו שרפה 20% מכמות הדלק שהיא מכילה. אם מישהו רוצה לחשב לי את זה יש לו מקום בגן עדן.

איך יום רביעי התהפך ככה איך? מי ביקש בכלל בלאגנים? רציתי להינות לפני הגיוס ואני מסיימת יום כשכולי רועדת, בוכה, מפרקסת ושחכתי את המשקפיים באוטו של דני!!!!

מלא תובנות שהסתובבו לי בראש בזמן האחרון, וכן, דאגתי שהכל יהיה לא מובן. ולא, אני לא בדיכאון או משהו בסגנון, הכל בסדר אצלי

גבר, כל גבר באשר הוא מטבעו להתנהג שונה לאשה (כל אשה ולא משנה צורתה/גודלה/צבעה וכו') מאשר הוא מתהנג לגבר. תמיד הוא ינסה לדחוף את התחכום העוקצני המלווה בקריצה. הוא חושב שאנחנו משתגעות מזה, שזה גורם לנו לחשוב עליו שעות אחר כך, בנינו הבנות? הם סתם חיים באשליות. חוץ מזה שהוא יוצא מעצבן, מפגר ופתטי לא קורה כלום.

גבר, כל גבר באשר הוא ינטרל את עצמו מלהיות טבעי ב100% בכל הנוגע לנשים. ואולי זה באשמתנו הנשים, שבוחרות לשחק אותה ליידי, ולהגעל מכל גרעפס שיוצא להם, רק כדי להראות כמה אנו נשיות ומכובדות, ולא ברבריות כמו הגברים. גם אנו לא מסוגלות להיות טבעיות עד הסוף ליד גברים. יש לנו תפקיד, אנו הנשים, צריכות להוות דוגמה להתנהגות הולמת ולנשיות מתפרצת כדי שגברים ירצו בנו.

גבר, כל גבר באשר הוא לא יוותר על טיפה מהכבוד שלו לעולם, ולא משנה לו אם הוא טועה או צודק, הוא לא ירשה לעצמו לנגוד את מילותיו, כי הכבוד שלו תלוי בזה. האגו כאן משחק תפקיד חשוב.

גברים הם לא דבר רע, הם פשוט רואים הכל מזוית ראיה אחת ואנו מזוית ראיה שונה. על הגבר לנסות להפסיק להתחכם, הוא לא כובש אף אחת כך.

גברים הם בני אדם. אבל על הגברים להבין שהם לא איזשהו גזע עליון, ושכן, גם גבר יכול להכין קפה, גם גבר יכול לנקות, גם אשה יכולה לנהוג.

גברים הם גברים. ולמרות התכונות האופיניות לגבר, כולם מסכימים פה אחד שגברים לא יכולים בלעדינו.

התאכזבתי מאנשים שאכזבו אותי

התאכזבתי מאנשים שאכזבתי

התאכזבתי מאנשים שחושבים שהם תכלית העולם

התאכזבתי מאנשים שחושבים שאני תכלית העולם

התאכזבתי מעצמי שלא השכלתי לראות שאולי אני תכלית העולם (פחה!)

התאכזבתי מעצמי שניסיתי לשדר משהו והצלחתי, אבל אני עצמי לא קונה את זה

התאכזבתי מעצמי שאמרתי שאני אנסה, והתעצלתי.

התאכזבתי מכולם בערך

בכל פעם שמתחיל שבוע חדש אנשים סופרים את הדקות עד לסוף השבוע. וכשסוף השבוע מגיע אנשים לא עושים כלום. וכך מתחיל לו שבוע חדש וכך אנשים שוב מחכים לסוף השבוע ושוב לא קורה שום דבר מיוחד. וכך יוצא שאנשים מחכים ומחכים... למה בעצם? לכלום. הרי בכל פעם מגיע סוף השבוע, ושום דבר לא קורה.

אנחנו מבזבזים את רוב החיים שלנו בציפיה למשהו שיקרה. "כשהשגרה תיגמר, כשהשבוע יגמר ויגיע סוף השבוע יהיה אחרת". ובכן רבותיי, לא יקרה שום דבר. סוף השבוע יעבור ושבוע חדש יתחיל, ואז נספור מחדש את הדקות. ולעולם גם לא נוכל להפסיק. כי בסך הכל  אין לנו למה לחכות. כל דבר הוא חולף. היום יש דיבור על זה ומחר דיבור על זו, אבל אם נאמר את האמת, הכל זה שטויות שאנחנו מאכילים את עצמנו בשביל לומר שסוף השבוע הוא מיוחד ושיש לספור את הדקות למענו...

משהו התקלקל, וכשמשהו מקולקל אין לנטוש אותו, אלא אם אין לו עוד תכלית קיום.

אז נניח ואי אפשר לנטוש את הדבר המקולקל, אנו נשארים עם פיסה של עול בידיים, כי הדבר הוא מקולקל ואין איך לתקן אותו. אבל עוד יש לו תכלית קיום!

ולכן, בגלל שאי אפשר לתקן אותו, סף הערך שלו יורד ויורד ויורד עד שגם תכלית הקיום שלו מתבזבזת ואז? אז אפשר לנטוש אותו. ברצון אפילו. אבל אז הנטישה היא הרבה יותר כואבת והצלקת היא יותר גדולה, כי נשארת להתמודד עם משהו שפעם היה תקין, והיום הוא מקולקל ובכל זאת נשארת בשבילו, ועכשיו אתה נקשרת אליו יותר מדי כי היית איתו בכל המצבים האפשריים, ודבר כזה עם קשר כזה אי אפשר לעזוב, למרות שהכל כבר מקולקל ואין לו תכלית....