אז הגעתי למסקנה שבסופו של דבר - כולם צבועים.
כל אחד ואחד מכם.
לא משנה מה, תמיד איכשהו, אני אגלה משהו על בן אדם כלשהו - וזה יפגע בי.
כולם בסופו של דבר אגואיסטים וחושבים רק על עצמם.
זה מביא אותי למחשבות כמו - האם גם אני כזאת?
אני לא יודעת. אני מנסה לא להיות כזאת. לפחות לא כלפי האנשים שאני באמת אוהבת ושבאמת חשובים לי.
ויודעים מה? - בתכלס אין כ"כ הרבה כאלה שקרובים ללב שלי.
יכול להיות שהרבה אנשים אני לוקחת בתור מובן מאליו. לא שזה בסדר מצידי, אבל אין יותר מדי שאני מסוגלת לעשות לגבי כך.
אבל אלה שאני באמת באמת אוהבת - אני רק נפגעת מהם כל הזמן.
אני נותנת לאנשים צ'אנסים והם אחד אחד מפספסים אותם. אני ממשיכה לסלוח כמו מטומטמת ובסופו של דבר מקבלת אגרוף לפנים.
ובסוף אני זאתי שנשארת עם הדמעות והכרית הרטובה.
דברים תוקפים אותי מכל כיוון.
אני שונאת את מה שאני מרגישה עכשיו.
המון זמן שלא הרגשתי ככה. יש לי קצת פרפרים בבטן מדי פעם. וכל מחשבה קטנה מובילה לנהר של מחשבות שזורמות לכל עבר, אני מנתחת כל דבר קטן ומתבאסת מכל דבר קטן - כשלמעשה סביר להניח שדברים הם הרבה יותר פשוטים ממה שהם נראים.
ואני שונאת את עצמי על כך. אני שונאת את עצמי על כך שאכפת לי מיותר מדי דברים ופרטים קטנים. אני שונאת את עצמי על זה שאני כמו מטומטמת נקשרת לאנשים.
אני שונאת את המצבי רוח האלה.
אין לי כבר כוח לכלום.
אין לי כוח למחשב. אין לי כוח ללימודים. אין לי כוח לצאת.
אני רק רוצה לישון להרבה זמן ולחיות במציאות של חלום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
