את עומדת בקרחת היער המעורפלת,

כאשר העלטה מתחזקת ועוטפת את כולך. 

הרוח מקפיאה עצמותייך, מנידה שיערך

וריח האורנים, הטבע, מדגדג את קצה אפך.

לפתע מבחינה בו,

דמות שחורה כפחם, עטוי גלימה המתנופפת בחוצפה.

הוא מושיט את ידו הטמאה ומבקש את בואך

אף כי את והוא יחד יודעים כי אין זו שאלה בכלל.

הוא קורא לך בלחישה צורמת ואת מתקדמת לאט,

נמשכת אליו כשכל גופך מורה לך לחדול.

ליבך דופק בחוזקה, מאיים לפרוץ את החזה

ואת מתקדמת, מתעלמת מקוצי הבר המותירים את רגלייך כואבות מדם.

העלים הנמחצים תחת כפות רגלייך היחפות

מרשרשים כאות אזהרה, אך אוטמת אזניים אֵת

עומדת במרחק נשימה, את מושיטה לו יד

זהו יקירה,

את עמוק בפנים עכשיו.