תמיד חשבתי שיש לי את המשפחה המושלמת. ההורים נשואים, בית פרטי, כלבה בזמנו ושני אחים.

מה יותר נורמטיבי מזה? היום אני יודעת כמה שהיא לא מושלמת.

זה כמעט בלתי אפשרי לומר מילה בבית הזה מבלי לשמוע תגובות, או צעקות. אין תמיכה בחלומות, וכל מהלך בחיים שלי ילווה בשיפוטיות מפה ועד העולם הבא.

אני לא מאמינה בנישואים בגלל הריבים וחוסר תאימות זוגית בין ההורים שלי.

האחים שלי בחיים לא היו חברים שלי, והעובדה שהם נקראים אחים שלי כל כך אבסורדית לאור הניכור שיש בנינו.

אני לא יכולה לשתף אף אחד מהם באיך שאני מרגישה בלי לפחד לשמוע תגובה או זלזול.

גלדתי בפחד לומר משהו ליד אח שלי פן יירד עליי ויטיח בי עלבנות שיפגעו בי.

אין משפחתיות במשפחה שלי ואף פעם לא היתה. ימי ההולדת המסכנים נחגגו בצלחות חד פעמיות עם חטיפים וערוץ 2, וכשהיה אז כסף זה גם היה מתבטא בארוחה במסעדה - היום, אפילו אין חטיפים. 

אין לי רצון להישאר בבית, הסביבה הזאת לא עושה לי טוב בכלל. הריבים והצעקות והדיכאון רק גורמים לי לעוד יותר תסכול מהעובדה שאין לי כסף בחשבון ואין לי יכולת להתקדם בשום מקום דרך הComfort zone שלי.