מזפזפת בין הערוצים, אין כלום לראות בערוץ הסרטים

נתקלת בשם קיטשי למדי. בודקת בו תקציר. "קומדיה רומטנית". זה מספיק לי. אין צורך אפילו להמשיך לקרוא.

אני מרגישה בודדה שוב. בורחת להסחות דעת כמו שאני יודעת לעשות.

יש לי מה לומר, אף אחד לא מעוניין להקשיב.

אין שיחות עמוקות. יש בעיות מטופשות.

אבל אני כאן. לפתור, לייעץ, להקשיב.

לאן הלכת היום, את מי ראית, איך מרגיש, מה אכלת, הכל בסדר, אל תדאגי.

ומה איתי?

אני גם רוצה לשתף. לשתף ולקבל מענה. לשתף אוזן מסוקרנת, עניים פעורות ומפוקסות,

שפתיים שנעות במיקרו תנועה, מכניסות ומוציאות נשימה,

אולי אפילו ננשכות בטעות, הסיפור מעניין מידי בשביל לשים לב.

אני לא מדברת הרבה על אף תשוקתי הרבה להשמיע את דעתי.

לשתף אנליזות על אנשים, על סיטואציות,

על החיים הממשיים

על פנטזיות וחלומות. עוד לא מצאתי אחד שמעוניין במחשבות. 

שלי, רק לדבר על בעיות, או קניות, או מערכות 

יחסים.

חשבתי שחברים זה הדדי.

לא אכפת לי

להקשיב, באהבה. אני אשמח להושיט יד ואוזן קשבת, אפילו עצה.

אבל מה עם לדבר על נושאים רחוקים, כאלו שאנשים

לא תמיד מחפשים

כנושאי שיחה,

ותמיד כשמתחילה,

העניים מחפשות אחר גירוי אחר, אולי האוזניים לא רגילות למילים כאלה

ואחרות,

בנושאים נשכחים ובתמונות לא מוכרות.

תני להם סדרות טלויזיה או עם מי שכבת לאחרונה.

אחרת אין לך קהל.

אז תחזרי לחדר, תשמרי בבטן

ותכיני קפה,

הסרט מתחיל. 

איתך, זה לא באמת איתך

אתה יודע,

זה נגיעות שתמיד נעימות 

וצחוק שמגיע מכנות 

אבל האובססיביות שלך 

האבסולוטיות 

האהבה העיוורת הזו, המגוכחת

דוחקת אותי לפינות שחורות

העניים העצובות שלך

משתילות בי מחשבות

של ספק

גורמות לי להתחרט

לותר על האמת

כדי לקבל את החיוך שלך בחזרה

בלעדייך, זה לא באמת בלעדייך

אתה יודע,

זה להבין שמי שאוהב כבר לא ליד

זה לדעת שהכוח להרוס 

כבר לא מוגבל 

הצביטה שבלב כשאתה אומר

שאתה נכנע

לא נובעת מאהבה מבוססת 

אלא מפחד להיבלע לתוך עצמי

לסוליטריות 

ועד כמה שזה מסוכן בשבילי

זאת האפשרות היחידה 

שאני מסוגלת לעמוד בה 

מבלי להאבד