My mind keeps throwing these ideas. The thoughts, as always, are floaing around - stopping for a split second, each thought at a time, to get my attention.

The ones that terrify me move along very quickly.

The ones that intrigue me stay a little longer, sometimes for a while.

All of these thoughts that come and go can be blocked with distractions. In this current period of time I excel in creating distractions for my thoughts. They can't stand a chance.

I'm traveling to Washington, DC one week from today. I'm depending on that trip to set me straight. I know it's absurd due to the fact that I said to all of my confusing friends before they traveled and put their hope in the trip's "hands" that it's unnecessary and they can help themselves anywhere they at.

I guess now that I'm in their shoes I can relate and understand.

The one thing I want to improve and afraid of its reaction to my trip is my anxiety. I'm scared of everything and I wish I can be more calm. I know the trip wouldn't treat it, but I hope I can do some exercises inside during my trip that maybe would sink in and make my life more comfortable.

״יש רציונלי ויש אמוציונלי.״ אמרתי לו

״אני בן אדם אמוציונלי. הרגש שלי מעצב את קו המחשבה שלי. החלטות שלי, צורת החיים שלי, גם הם מונעים מהרגש שלי."

"כן, לעיתים אני מצליחה להתגבר עליו ולבצע החלטות חכמות, אבל הרוב הגדול די מקובע.״ הוא הסתכל עליי ונתן לי להמשיך

״זוכר את הפעם ההיא שאמרתי לך שאני מתאהבת נורא מהר אבל גם מתנערת מזה מהר? אז כן, זה עוד חלק שנובע מזה.

כשאני מתאהבת זה בעוצמה הכי גדולה שיש, שרק אנשים מהסוג הזה חווים."

"אבל כשמצליחים לנפץ לי את הבועה, או שהלב שלי עובר להסתכל על מישהו אחר אני אמשיך לאהוב,

אבל זו כבר לא תהיה התרגשות ענקית כמו שהיתה, או התאהבות עיוורת תמימה. זה יהפוך לזיכרון נעים.״ 

"אז אני מבינה למה לא תיקח את הסיכון הזה איתי." נגעתי בפניו והסתכלתי עליו. 

"אתה פגוע, ולמרות שאולי אתה תרצה לנסות את החוויה הזאת איתי, אתה מאמין שדבוק עלייך תאריך תפוגה."

הפוגה.

"אולי." אמרתי בשקט.

"ואולי זה שווה את זה."