הם אוחזים בי

בשתי זרועותיי

לא מאפשרים לי להתקדם

מתעלמים ממאבקיי

יום אחד אצליח להתקדם

כי אאזור מספיק כוח

יום אחד יהיה לי מספיק

כדי שאוכל לברוח

זה לא משנה כמה אצעק

וכמה לחיי יתרטבו

כל עוד אהיה שם

הם ינצחו

למרות כל הקוצים שאני מפזרת

בסתר, בשקט

בתחכום 

אתה מצליח לצבוע את הפרחים שדהו

אני חושבת על סבא, כשאני יושבת באולם קטן, מוקפת בהמון אנשים על מדים,

ומקשיבה לחיילת שאני כלל לא מכירה, שרה שיר כה נדוש ולא מתאים ליום הזיכרון.

אני חושבת על איך שאני לא יודעת את הסיפור שלו במלואו, ואיך שכל פעם שאני חושבת על זה

אני מרגישה שיש כמה פרטים שחסרים בו.

אני חושבת על כמה שזה לא פייר שלא יצא לי להכיר אותו באמת,

וכשהתחלתי כבר להבין, להתבגר, הוא כבר מרותק למיטה, עיוור, ובקושי מדבר.