הסיפור שלנו קצת מסובך. הוא נשוי ואני אוהבת- לא אוהבת.
הוא בטוח שיש לו התחלה חדשה איתי, ואני עוד לא יודעת מי אני כדי לקחת כל כך הרבה אחריות.
הרגשות שלי מתעוררים ונכבים כמו היממה התלויה בשמש.
שמש מזוכיסטית רעה בפנים שמשבשת לי את כל הכימיקלים.
את השמש הזו אף פעם לא פגשתי למעשה, או הבנתי מה היא בכלל כחלק ממני,
אבל היא הסיבה לכל אותן פרידות טובות ופחות.
להיות בסיטואציה כזו זה לא פשוט בכלל. המצפון בהתחלה בכלל לא מדבר.
זה כשאת לבד, שם הוא יודע לתת לך בראש.
לאט לאט הוא חודר וחודר ומציף אותך במחשבות ותחושות שאת לא יכולה להתנער מהן.
בעצם ניתן לתאר את הסיטואציה הזו די בקלות. להיות בה זה כמו להיות במעגל:
-> את מנחמת ומצדיקה את עצמך שבכלל לא טוב לו איתה, ושאם היתה לו אפשרות אחרת מזמן הם כבר לא היו ביחד, ->
-> ואז את מתחילה לפקפק שמא הכל זה סיפור למכור לי כדי לעשות סקס, ->
-> ואז הוא מחזיר אותך לתחושה שאת האהבה של החיים שלו, שאת כל הזמן בראש שלו, ושאין מישהי אחרת, ->
-> ואז את שוב נופלת לתחושת הקרבה והפיזיות האנטימית שכולנו כל כך צמאים אליה. -> הופ, הגענו לנקודת ההתחלה.
זה לא משנה,
זה נגמר. אני לא יכולה להתייחב, יש המון דברים מעבר לאוהבת- לא אוהבת.
כנות וישירות אלו הן תכונות שאני לא יכולה לשרוד בלעדיהן, והן משחקות פה תפקיד ראשי בהצגה הזאת.
אז אמרנו להתראות, בדרך הכי אינטימית שיכולנו לחשוב עליה,
יותר נכון הוא חשב עליה ואני הרהרתי אם יעשה לי טוב לעשות את זה בפעם האחרונה.
פחדתי להרגיש זולה שוב, אבל הפעם הזו, הפעם הבאמת אחרונה הרגישה שלמה, יפייפיה, עדינה ורק רק שלנו.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
עלמה מור
