מזפזפת בין הערוצים, אין כלום לראות בערוץ הסרטים

נתקלת בשם קיטשי למדי. בודקת בו תקציר. "קומדיה רומטנית". זה מספיק לי. אין צורך אפילו להמשיך לקרוא.

אני מרגישה בודדה שוב. בורחת להסחות דעת כמו שאני יודעת לעשות.

יש לי מה לומר, אף אחד לא מעוניין להקשיב.

אין שיחות עמוקות. יש בעיות מטופשות.

אבל אני כאן. לפתור, לייעץ, להקשיב.

לאן הלכת היום, את מי ראית, איך מרגיש, מה אכלת, הכל בסדר, אל תדאגי.

ומה איתי?

אני גם רוצה לשתף. לשתף ולקבל מענה. לשתף אוזן מסוקרנת, עניים פעורות ומפוקסות,

שפתיים שנעות במיקרו תנועה, מכניסות ומוציאות נשימה,

אולי אפילו ננשכות בטעות, הסיפור מעניין מידי בשביל לשים לב.

אני לא מדברת הרבה על אף תשוקתי הרבה להשמיע את דעתי.

לשתף אנליזות על אנשים, על סיטואציות,

על החיים הממשיים

על פנטזיות וחלומות. עוד לא מצאתי אחד שמעוניין במחשבות. 

שלי, רק לדבר על בעיות, או קניות, או מערכות 

יחסים.

חשבתי שחברים זה הדדי.

לא אכפת לי

להקשיב, באהבה. אני אשמח להושיט יד ואוזן קשבת, אפילו עצה.

אבל מה עם לדבר על נושאים רחוקים, כאלו שאנשים

לא תמיד מחפשים

כנושאי שיחה,

ותמיד כשמתחילה,

העניים מחפשות אחר גירוי אחר, אולי האוזניים לא רגילות למילים כאלה

ואחרות,

בנושאים נשכחים ובתמונות לא מוכרות.

תני להם סדרות טלויזיה או עם מי שכבת לאחרונה.

אחרת אין לך קהל.

אז תחזרי לחדר, תשמרי בבטן

ותכיני קפה,

הסרט מתחיל. 

אתה יושב שם על הכיסא לידי,

ומנגן את השיר שכתבתי לך בסוד

אבל אני יודעת שאתה חכם מספיק

ויודע שאני רוצה אותך מאוד

האבסורד הזה מופיע עם כל שיר

בכל פעם שמשהו איתך מורגש

כותבת וכותבת ומתלהבת מהיבול 

חולקת איתך את התוצר החדש

אני לא נאיבית לחשוב שאתה טיפש

וגם יודעת כמה אתה לא כזה בעצמך

אבל אין לי מה להמציא סיפורים

אתה יודע שזה הכל בשבילך.

עוד מעט לא תהיה מושא כתיבתי

המרחק יעשה את שלו

לא תוכל יותר להרטיט את ליבי

ותשאר זיכרון ותו לא