מאז שאחמד תפש את המקום שלי במשרד ואני התחלתי לנדוד ברחבי הקומה החמישית אני פשוט נובלת. בהתחלה ישבתי במקום של מישהי שטסה לחודשיים לניו זילנד. לא רק שהייתי מוקפת בתמונות של הילדים שלה, גם התמודדתי בגבורה עם המחשבה שהיא מבלה בתאילנד וניו זילנד בעודי טובעת בפרויקט שעבר לאיזה בעל תפקיד שלא היתה לו עבודה כי גייסו אותו לחטיבה שלנו כי מכניסים לפה הרבה בעלי קשרים עם מנהל משאבי אנוש של הארגון ולא כי היינו צריכים אותו. הוא היה כל כך טיפש וגרוע שהוא הרס את הפרויקט וכשהייתי בסין הוא התפוטר ואז החזירו אלי את הפרויקט לתיקונים? שינויים? לוליינות וקוסמות? אין לי מושג, עשיתי ככל יכולתי. שגם זה מהלך תמוה. כבר שבוע אין לי משרד, שלא לומר שולחן או אפילו טלפון, מכלב, אטב משרדי, משהו. הסמנכ"ל, שהוא כידוע שקרן וגועלי מימים ימימה אמר שאין לי מה לדאוג. וזה כמובן אומר שלעולם לא יהיה לי איפה לשבת. הוחלט שאני אעבוד מהבית עד שיהיה לי משרד, אבל אגיע לפגישות. בכל יום בתשע יש לי ישיבת עדכון עם ראש האגף שלי. העניין הוא שהיא אף פעם לא מגיעה לישיבה הזו, לפחות לא בשעה תשע. אולי בעשרים לעשר. כן, בגלל זה אני באה לפה בבוקר. בא לי לקחת את הדברים שלי וללכת לאפות מקרונים בבית.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
