היפה והאמיצה

הבוקר הפציע ורונן חזר מהעבודה. אני עוד ישנתי עד שרונן העיר אותי כשהמשיך את חשכת השינה והלילה עם כיסוי עיניים. הוא ליטף אותי מאוד מאוד וזה היה לי נעים ונושף. שמעתי אותו שולף מאי שם רצועות עור והרגשתי אותן על פרקי הידיים שלי. הוא קשר סביב צווארי קולר, אליו היתה מחוברת כפי הנראה שרשרת, אליה חיבר מאחורי גבי את רצועות העור של הידיים. עכשיו הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה, כמו תמיד, אבל יותר. והוא עשה מה שהוא רצה וזה היה מרגש מאוד, אינטנסיבי, מהיר וחזק, רציתי לטבוע בתוך כל זה ולא לצאת מזה עד סוף היום. הוא שחרר לי את הידיים כדי שאוכל לעמוד על שש והוא יוכל להמשיך חזק יותר, מהר יותר, עצמתי יותר, עמוק יותר. בוקר טוב, הוא אמר לי כשהסיר את כיסוי העיניים. בוקר אור.

והייתי צריכה לקום ולהתחיל את היום הזה, לנסוע צפונה ולהתערבל בשגרה המתהווה. וכל היום לא יכולתי לחדול מלחשוב על רגעי הבוקר האלה, ושוב הכל הסעיר והתרגש בתוכי, רציתי רק לחזור אליו הביתה. חשבתי שהוא ישן שם על המצעים הסגולים שלנו ונזכרתי שכמה ימים לפני הוא נרדם בצהריים וראיתי את העיניים שלו זזות מתחת לעפעפיים העצומים. על מה אתה חולם, על מי. אבל הוא ישן וחלם ואחר כך נרדמתי גם אני. והזמן עובר וחזרתי למשרד, אני צריכה להוציא כמה מסמכים לסמנכ"ל, וכל מה שיש לי בראש זה רונן.