קשה לי לחזור לשגרה, נשארתי על ניוטרל ובכלל קשה לי ללחוץ על דוושת הגז, בעצם קשה לי להתניע, אפילו להתיישב בכסא הנהג קשה לי. אני רוצה להיעלם קצת, להפוך לנקודה שקופה בחלל, בועת סבון שמתפוגגת. אבל במקום להתמצת אני גדלה ומתרחבת, מתרחבת ומתפרשת, מתפרשת ותופסת יותר ויותר חלל ומקום, ומתבלטת. כל היום אני נעה בין המכאובים השונים, הנקודה המציקה בגב, והחיצים המכאיבים בירך, ההתקשויות המשונות של הבטן וחוסר היכולת לקחת נשימה עמוקה, כזו שבאמת מחמצנת את כל האיברים הממתינים, לאים, לאספקה של משהו, אנרגיה וחשק ואור וסתם רגעים רגילים.
כרגיל מתחשק לי לפרוש אל הכפר, מרחבים ביתיים טבולים בריחות של פריחה ומאפים, חדר גדול שמוקדש ליצירות ובעיקר זמן. פנאי אינסופי לעשות רק מה שאני אוהבת. אחותי עברה לניו יורק לפני חצי שנה בערך. בעלה עובד בסטארט אפ והילד בגן והיא יכולה כל היום לנסוע לחנויות יצירה ונייר ואריזות ולהכין דברים וליצור, מעניין איך זה. בבלוגים זה נראה נהדר, להיות אמא במשרה מלאה וגם יוצרת וגם מוכשרת. גם באינסטגרם, בפינטרסט, איך זה במציאות?
היום לאחי יש יום הולדת, איחלתי לו להגשים את כל החלומות. הרי תמיד יש חדשים.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
