היפה והאמיצה

זו מילה קשה, בידוד. גם כך עברתי שישה שבועות מבודדים למדי, רק מאיר ואני בבית, כמעט ולא ראיתי אנשים. וכל יום שעבר - עבר, והתקופה הזו מאחוריי. היא הסתיימה בוקר אחד כשירדו לי המים ונסעתי לבית היולדות וחזרתי משם עם תינוקת גדולה ויפה. ואז התחילה מלחמת ההנקה - הקרב על הגודש הוכרע, אחרי שלושה ימים קשים הבנתי שניצחתי. הקרב על הפטמות הגיע אף הוא לקיצו כשיועצת ההנקה הציגה את התנוחה המתאימה ומאז ההנקה היתה נעימה לשתינו. 

אבל אז. אבל אז התחיל קרב חדש. לא ידעתי שקיימת זירת התגוששות כזו. כלומר, גם אם ידעתי זה אף פעם לא היה חלק מהחששות או החרדות שלי. אמנם אני נמצאת בצד האדיש למחצה, לעומת רונן, ששרוי בחרדות מתמידות לגבי דברים שעלולים להשתבש אצל הילדה או אצל התינוקת. ואתמול פתאום הבנתי שהתינוקת חמה, חמה מאד, אפילו לוהטת. ובאמת היה לה חום. ותוך שניות קראתי שבמקרה כזה חייבים לראות רופא. ונסעתי לבדי לבית החולים דנה (איכילוב) וכל הזמן הדמעות זרמו מאליהן, נוהרות אל האוויר העומד של ליל השרב הגדול. והרופא מסביר שצריך להתאשפז, צריך בדיקות, הכל פולשני ומכאיב והיא כל כולה בת עשרה ימים. ואני דואגת. ומבודדים אותנו.

אנחנו מרוצים כי יש לנו חדר פרטי גם במיון וגם במחלקה. אנחנו עצובים כי אנחנו בבידוד. החיידק מסוכן מאד וכל מי שנכנס לחדר צריך כפפות, מסיכה וחלוק. והתינוקת, רק עשרה ימים פה וכבר למודת סבל. וזה כואב ומדכא, מייאש ועצוב. בידוד היא מילה קשה וסגורה ואני עייפה ומותשת ודואגת. אנחנו נחזור עוד עשרה ימים הביתה עם תינוקת?