היפה והאמיצה

במשך שבוע נלחמתי על ההנקה. נלחמתי בגודש, בדלקות, בבצקות, בחסימות. נלחמתי באמצעות קומפרסים חמים, שקיות אפונה קפואות, עיסויים, שאיבות והנקות פוצעות פטמות. זה עבד וניצחתי. ביום רביעי הנקתי בלי כאב והרגשתי נפלא. ביום חמישי הדברים התחילו להתערער. באחת עשרה בלילה הרגשתי שהתינוקת חמה, לוהטת. המדחום הראה 38.8. האינטרנט אמר לראות רופא במיידי. רונן יצא מהעבודה וכשהוא הגיע נסעתי למיון אחרי שמוקד האחיות שלח לשם הפנייה. הייתי מודאגת, בכיתי נורא. וד״ר איתי, שנראה צעיר ממני בשש-שבע שנים לפחות, עם פאות לחיים מאגניבות כאלה, אמר שזה בטח שומדבר אבל יש פרוטוקול שמצריך אשפוז של שלושה ימים וכמה דגימות: שתן, דם ונוזל עמוד שדרה. הדמעות המשיכו לזלוג מאליהן והתחילו לחורר את התינוקת, פתחו וריד לאנטיביוטיקה ושמו את שתינו בכוך קטן. רונן הגיע עם מזוודה והעבירו אותנו לחדר פרטי. במיון. פה היינו אמורים לחשוד אך תחת זאת התלהבנו מהתנאים. התחשבו בזה שילדתי שבוע וחצי לפני כן ויכולתי לשכב בנוחות יחסית במיטה. מדי כמה שעות המצב הדרדר עד שבסוף הרופאים הודו שהתינוקת סובלת ככל הנראה מדלקת קרום המח, שתקף אותה חיידק והיא בסכנה. סכנת חיים, סכנה מפגיעה מוחית וסכנת חירשות. פיק אנד צ׳וז יור פייבוריט. 

בינתיים עבר יום והעבירו אותנו למחלקת ילדים וגם פה קיבלנו חדר פרטי. קטן, מצ׳וקמק, עם תקרה מתפוררת שאת חלקה מילאו בכריות ועם שירותים צמודים. לא שיכולנו לבחור - הכריזו עלינו כעל חולה בבידוד. מהרגע שעלינו למחלקה הפכנו להיות רק ״אמא״ ו״אבא״. ככה פונים אלינו. אין לנו שמות או פנים, רק פונקציה. עם הדרדרות המצב הדרדרו גם התנאים - לחדרנו הקטנטן נדחף גם מוניטור שמצפצף ללא הרף. לא ישנתי כבר כמה ימים. חלק מהזמן כל הגוף כואב אבל לרוב אני פשוט מדחיקה כל מה שלא קשור לתינוקת. אני מניקה הרבה. בהנקה לא רק השד מספק חלב לתינוק, אלא גם התינוק מעדכן את השד במצבו ובחוסרים שלו והגוף מייצר חלב מועשר בהתאם לנתונים. זאת מערכת כל כך משוכללת. אני כל הזמן מקוה שיהיה הרבה חלב, שהיא תצליח להתחבר בקלות, שהכל יהיה בסדר. כי זה הדבר היחיד שאני יכולה לדאוג לו. להחליף לה חיתולים, לשיר לה שירים ולהניק אותה. פעם זה כל מה שהתינוקת שלי היתה צריכה. היום היא מקבלת אנטיביוטיקה לווריד 4 פעמים ביום למשך שלושת השבועות הקרובים.