התינוקת שלי מקבלת אנטיביוטיקה לווריד ארבע פעמים ביום. אני נותנת לה מה שאפשר - חלב וחיבוק ואהבה ועוד ועוד אהבה וגם חום. כרגע זה כל מה שאני יכולה לתת, זה אולי כל מה שיש לי לתת. אני חושבת שהיא מרגישה את זה. אני לפחות מאד מקוה. התינוקת שלי ואני נבלה בחדר הזה עוד שבועיים ויומיים. בעצם ויום, כי היום הזה כבר כמעט נגמר. ועכשיו הוציאו מהחדר את הזוג עם הפעוט הצורח ואמו המשוחחת בקול רם בטלפון. נשארנו רק התינוקת שלי ואני ועוד זוג משלום עליכם, שקורא הארץ וקרא לבן שלו ע״ש הסולן של הסמית׳ס. אני מתגעגעת לאליענה, לשזלונג וליס מקס. וללכת לישון במיטה שלי ולקום בלילה להניק. עכשיו אני לא ישנה, מקשיבה לכל הקולות הקטנים של הגוף והנפש וחושבת המון מחשבות. קשה לשמור על אופטימיות כל הזמן, זה גל סינוס שקשה נורא לטפס מנקודת המינימום שלו למעלה ולשאוב עוד מחשבות חיוביות מהיכן שהוא, בעיקר כשכל שעה קשה כל כך.
מנסה ליצור לעצמי שגרה. מניקה מצד אחד, מחליפה טיטול ועל הדרך מודדת חום ומנקה את הטבור. מנסה להניק מצד שני, אם היא רעבה ולא נרדמה זה עובד. הזוג עם הפעוט שצורח עדיין כאן. הם הולכים? נשארים? מאד משונה באמצע החיים לחלוק את הזמן והחלל עם אנשים זרים. ובכלל. מאד משונה להיות כאן, קטועת שגרה, אכולת געגועים ודאגה ובעיקר בודדה. בסוף זה יעבור.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
