החיים שלי מלאים דברים יפים, נקודות וינשופים, כל מיני מעמדים וכוסות ובקבוקים, חותמות וארנקים, דפים וניירות, מגשים וקערות, גם בובות וילדות וספרים וכריות. אני אוהבת את הדברים שלי, אני נהנית מהאסתטיקה הזו של המלאות הצבעונית. אין בזה שום דבר מעודן, בעצם. ואני אוהבת את השפע הזה שניבט אלי מכל פינה בבית.
כשחזרתי למשרד אחרי חופשתי הארוכה מיד הפכתי שם הכל, השולחן פונה לכיוון אחר וכל קירות הזכוכית התמלאו באיילים, רקונים, שפנים וחיות יער אחרות. יש שם מדף ומתלה וצנצנות וצבעוניות כזו שהיא רק שלי, היא רק שלי. אני יושבת במשרד ומתבוננת בכל החפצים, בין אישור כובש מדף לתסריט, בין דוח מכירות לקורות חיים, בין מצגת אחת לשנייה, אני נמצאת בעולם שלי, מעוגנת לחפצים.
וכל יום מגיע הרגע הזה, אני חושבת על הבית. לא על הילדה וגם לא על התינוקת, רק על האיש שלי בבית. אני חושבת עליו והכל מתמלא בחמימות אינסופית שלא דרושים לה כלל חפצים גשמיים מלבד גוף ועיניים וזכרון של צחוק ומגע מחוספס וטעמים וחיבוקים ועוד דברים כאלה שקורים מתחת לשמיכות ובינות הסדינים.
הבית הוא תחושה מאד מסוימת, של נינוחות מופלגת, של טמפרטורה מדויקת, שייכות מערסלת. אני מרגישה במקום.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
