היה שבוע קשה, מותר לומר, מותר לומר קשה. רונן עבד המון, אז בבקרים לקחתי את אליענה לגן, אחר הצהריים רצתי לאסוף אותה, ביליתי איתה כל אחר הצהריים וגם טיילנו עם מאיר לקראת סוף היום, כשכל מה שננה ואני רוצות זה לנוח. אז מה היה כל כך קשה השבוע? היה אינטנסיבי.
בעבודה בפעם הראשונה מזה זמן רב התוצאות שלנו היו שליליות. זה גרר תגובות קשות של הסמנכ״ל ולחץ מטורף באגף, כולל שבירה של ראש האגף הסופר חזקה שלי, ואני היחידה שיכולה לעמוד לצידה עכשיו, כי אנחנו קרובות, כי אני מכירה את הסמנכ״ל וכי אני בערך האדם היחיד ששומר על שפיותו במקום הזה. קצת לא ייאמן שאחרי שמצניחים אלינו מגוון עובדים מקושרים היטב אך חסרי כל יכולת, כשרון, רצון או שכל, מעניקים להם משכורת נדיבה ורכב, מצפים שהתוצאות שלנו יהיו חיוביות. הסמנכ״ל שלי ממש מפגר ומעצבן ומוציא את החשק לעבוד שם. ראש האגף שלי כבר מגששת ובוחנת מה יש בחוץ ואמרה לי שאחרי שתסתדר היא תתפור לי משהו. היא מקסימה וגורמת לי להרגיש נורא חכמה וטובה במה שאני עושה וכאילו אני מסוגלת לעשות הכל וזה כל כך כיף לי להרגיש ככה.
בלימודים אני בסדר אבל ביום שני אני צריכה להציג פרזנטציה שעדיין לא כתבתי כמובן. אני מנחמת את עצמי שאת רוב הרפרט כתבתי ביום ראשון בשעתיים בעבודה הוא היה כל כך טוב שאחר כך סתם אנשים מהכיתה אמרו לי כמה הוא היה מעולה וקיבלתי תשעים ושמונה. רונן הריץ את כל השאלונים בעבודה שלו אז מהבחינה הזו יש לי בסיס לפרזנטציה הזו. הבעיה שבעבודה כל כך לחוץ שאני לא באמת יכולה לעבוד על הדברים האלה, בקושי יש לי זמן להדפיס מאמרים שאני צריכה לקרוא, שלא לדבר על זמן ממש לקרוא את המאמרים האלה. בקושי לשמוע את אליענה מקריאה את מיץ פטל בפעם המאה אלף ושבע. אני רוצה שזה יהיה טוב לא רק בשביל הממוצע או הציון או וואטאבר, אלא בשבילי, קשה לי לעשות דברים לא טובים.
עסק האפיה שלי מתחיל לצבור תאוצה ואני מקבלת הזמנות. אני מתכננת בראש הרבה דברים וחוששת שזה לא יצא לפועל כמו שצריך. זה מלחיץ אותי כי אנשים תלויים בזה בסופו של דבר. כלומר, לא חיים או מוות, אבל אני לא רוצה לאכזב אף אחד. כשהכנתי הכל לתאומים של חברה שלי זה היה במחירי עלות כמעט וזה היה כחברה ולקחתי יום חופשה בשביל להכין הכל, אז זה לא הלחיץ אותי בכלל אלא רק ריגש אותי, ועכשיו שזה למעשה אנשים זרים שסומכים עלי ועם הפרזנטציה ללימודים, מצגת למותג שאני מנהלת וכל שאר הפרויקטים שלי בעבודה זה מלחיץ אותי. ואני לא מצליחה להיכנס לעבודה על האתר שלי, אני לא מגיעה לזה בכלל וחשבתי שרונן יעזור לי אבל בעצמו אין פנאי וזה מעיק עלי.החברה הגרפיקאית שלי מדברת איתי על הלוגו ואני תוהה מתי אי פעם אני אגיע לזה וזה מעציב אותי כי בעצם זה מה שאני רוצה לעשות. אני צריכה חופש. כלכלי הכוונה. כמו חופשת לידה שיש לטיפול בתינוק, חופשת לידת עסק לטיפול בכל הדברים האלה.
אבל הכי מלחיץ זה ננה. כשאני איתה ויש לי שיחות מהעבודה כי אני לא נמצאת שם מספיק שעות כי אני גם לוקחת וגם מחזירה וגם בלימודים וגם במילואים, אני מרגישה שזה לא הוגן, שאני צריכה להקדיש לה את כל הזמן ואת כל תשומת הלב.ואני מתכננת לנו פעילויות שבסופו של דבר יוצאות לפועל באופן חלק י מאד כי אני פשוט עיפה נורא ואנחנו מסתפקות בלהתחבק הרבה, להתנשק, לשיר על חיות כאנחנו מלטפות את בובות החיות האלה והיום כשהיא שכבה לישון, בתשע ורבע, הרגשתי שאני עוד רגע מתמוטטת, וכשיצאתי מהחדר שלה רק קיוויתי שהיא לא תקרא לי שוב.
אני חושבת שקשה לי כי לא התראיתי הרבה עם רונן, כי אני במחזור, כי סוף השבוע לא יוקדש למנוחה וכי יש לי יותר מדי על הראש. ואז רונן בא ואומר שנמאס לו שחדר השינה מבולגן. שמישהו ירה בי.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
