+ זהירות, ביקורת. לא תיכננתי שזה ייצא כך, אבל פתאום היה לי נוח להוציא על המקלדת את התסכולים שאני מדקלמת בעל-פה מזה זמן +

++ גם לא הייתה לי כל כוונה שזה ייצא  כ ל   כ ך  ארוך וחפירתי ופלסף - אבל אתם מכירים אותי ++

אנשים היום אינם יודעים לכתוב סופים שמחים.

כבר זמן רב מדי שה"הפי אנד" נחשב נחלתן של ילדות רכות, שעדיין מפזזות בחצאיות וורודות, עם סרטים צבעוניים בשיער, ומשתעשעות במחשבה על גניבת הליפסטיק של אמא.

הכתיבה המודרנית, ניכר בה כי הכותב רואה את הסרט שובר-הקופות לנגד עיניו עם כתיבת היצירה. פעמים רבות מדי, כתיבה זו חסרה לא רק רובד ועלילה, אלא גם לשון ספרותית נאה. סופר שמתאר לקוראו סצינה, עד כדי הבנת "זווית הצילום" של התמונה באותו שובר-קופות - הוא סופר כושל בעיני. לדעתי, יצירה ספרותית צריכה לאפשר לקורא מרחב מספיק כדי ליצור את הסרט בדמיונו שלו, עם תפאורה משלו, ליהוק משלו, צילום, סאונד ותאורה משלו. לדעתי, אחד התפקידים המשמעותיים ביותר של סופר הוא להפוך את הקורא לבמאי. ממש כך. וכן, אני מאמינה שכך זה היה לכתחילה - שנים רבות טרם המצאת הקולנוע. הרי אנשים חסרי דמיון נוטים שלא לקרוא ספרים ממילא (ואין כאן כדי רמיזה שכל בעלי הדמיון קוראים ספרים - לצערי אין זה כך).

מכל מקום, לא באתי בכוונה תחילה לבקר את הפרוזה המודרנית - אלא, עד כמה שזה עשוי להישמע מוזר, את הסופים הפרוזאיים המודרנים.

הטרנד הנוכחי מזה זמן מה הוא סוף פתוח, כזה שמשאיר את הקורא עם ידיעה עמומה או חוסר ידיעה אודות גיבורי היצירה.

נמאס לי מזה. אני לא רואה בזה טעם. אני בתור קוראת נקשרת לדמויות שקראתי משך עמודים על גבי עמודים. אני נקשרת אליהן, ולפיכך מעוניינת לדעת מה עולה בגורלן (אילולא היה לי עניין בזה, לא הייתי קוראת את הספר כלל). מצד אחד - נכון, דעתי היא שמרגע פרסום היצירה היא איננה שייכת עוד ליוצרה, אלא לכל מי שקורא אותה. כנ"ל לגבי שירה, וכל צורה אחרת של אמנות. מרגע שהוצגה לראווה, היא שייכת למתבונן כשם שהיא שייכת ליוצר. (לא במובן של קניין רוחני, וזכויות יוצרים הן בעלות ערך רב מאוד בעיני - אלא מבחינת הזכות והיכולת לפירוש מחודש של היצירה). לפיכך, מרגע סיום הספר, זכותי לדמיין - כשם שאני מדמיינת את ה"סרט" הפרטי שלי - המשך נוסף ואחר. המשך כטוב בעיני ושייקל על דעתי המתייסרת בחוסר שהוצב לפני. אני גם חושבת שהסופר מעוניין בתהליך כזה אצל קוראיו. סימן הוא שהצליח ליצור חיבור, עניין ומשיכה, כך שהוקרא לא יכול לעבור את סיום הספר על סדר היום.

מצד שני - ברור לי שלא אתעמק ביצירה לעד, מתוקף היותה מורכבת מאנשים פיקטיביים אשר כל רגש שפיתחתי כלפיהם היה מלכתחילה מוגבל בזמן ובעוצמה. ובכן, כיוון שלכל יצירה יש יוצר, ואני בטחתי בו לאורך ספר שלם שיוביל את העלילה לאן שיוביל - בה במידה הייתי רוצה שיוביל את היצירה לעבר סוף חתום כלשהו. הרי אם הסיפור היה מעניין מספיק, והסוף פתוח - כנראה שאשלים את הסוף בדמיוני, כאמור. אם הסיפור אינו כה מוצלח, והסוף פתוח - כנראה שלא אתעמק בו, ובכל זאת אעביר את זה על סדר היום. לכן מוטב לו, לסופר, הסוף הסגור.

מה גם שכל סופר ששולח את סיפורו אל סוף פתוח מעוניין כביכול להיות מקורי ומחדש, אך בעצם הוא בסך הכל שוחה עם הזרם.

כמו-כן, לסופרים יש נטייה לכתוב סופים פתוחים, ובו-בזמן צפויים בצורה מחליאה במידה שבה דמויות מפתח לעולם לא יקבלו בדיוק את מה שרצו, או את מה שהסופר הוביל אותי, בתור קוראת, לחשוב שראוי להן. הם יראו לנו, במקרה הטוב, שלכל דבר טוב יש מחיר. במקרה הרע הם ידגימו שהחיים בזבל, לא משנה מי אתה. הכל נכון. הכל נכון ולפיכך צפוי מדי. כולנו מכירים את החיים. כולנו חיים אותם ויודעים. אני רוצה ספר שפעם אחת יאפשר לי לברוח למקום שבו החיים אינם רק פאלטה של אפור. אני רוצה ספר שייתן לי סוף טוב וסגור וזהו. אין אחר כך. אין תהייה נוספת והתעמקות ותסכול והשקעה של מחשבה בעתיד הפיקציה הנ"ל. רק ספר שעם טריקתו יהיה לי רגע אחד של נחת. אנחה חולמנית מתוך רגע קטנטן של אופוריה. אחר כך בחזרה לחיים.

מתנגדי הקלישאות יכולים לחשוב מה שהם רוצים, אבל אחרי הספרים האחרונים שקראתי התחשק לי פשוט לקום ולכתוב משהו טוב, טוב באמת, שיחתם בצורה ברורה וחיובית. כמובן שאין ביכולתי לממש חלום שכזה, אבל.... אלה החיים.

במקום, פניתי למשהו פחות אינטנסיבי מבחינה מחשבתית, ויותר תרפיוטי.

~פלסטלינה~

התוצאה לפניכם:

ערב טוב.