אם יש ערך שכולל בתוכו את הקונספט של -273 מעלות צלזיוס מתחת לאפס - כלומר, האפס המוחלט של קלווין - אם יש ערך כזה, אבל בתמונת-ראי - זה הערך שמייצג את רמת הבדידות הנוכחית שלי. כדי להבהיר את חומרת המצב, אני אציין שבכיתי לאחרונה, יותר מפעם אחת, ואפילו בפני אנשים.

בפעמים שבכיתי לבד זה היה בכי היסטרי, גם אם לא מושלם - כי כדי שיהיה מושלם הוא צריך להיות ממושך יותר - ולא הצלחתי לבכות זמן ארוך.

אבל זו התקדמות משמעותית.

הלוואי שהבכי הזה היה מרוקן את החנק בגרון שלי.

חבל שלא, כי ככה הוא לא יעיל, ואני חובבת מושבעת של יעילות. ככה הוא רק מתיש אותי.

נזכרתי שלפני זמן לא רב מדי המפקד שלי אמר לי שאני חייבת ללכת לדבר עם אחד הקצינים, איתו אני עובדת הרבה.

הוא אמר ששנינו יותר מדי ציניים בשביל לתקשר על בסיס מיילי, ואנחנו חייבים לדבר פנים-אל-פנים.

זה הצחיק אותי.

אני לא יודעת למה נזכרתי בזה עכשיו.

בבקשה מכם, כולכם, כולכם שהלכתם.... בבקשה תחזרו.

כל אחד כרסם מעט מהלב שלי, רק מהפינה, שלא ארגיש.

לפחות הייתם משאירים פה את הפירורים, עכשיו סתם כואב לי.

ואין מושיע.