הסבב המוצלח ביותר שעברתי כבר הרבה זמן. ואני אומרת את זה אף על פי שסיימתי אותו מותשת כפי שלא הייתי מזה זמן רב.

קודם כל, הגיעו הקטנות שלנו. הקטנות שעתידות להחליף בעבודה אותי ואת חברתי למקצוע. הן מקסימות, הן חמודות וממש כיף לי איתן.

וכרגיל, כיף לי להדריך אותן ולהרצות להן ולחפור להן. אהמ.

זה גם מתיש מאוד. בקרוב זה ייגמר ונתחיל חפיפות אחת על אחת, ואז, אם הכל ילך כשורה, יהיה לכולנו קצת יותר מרווח לנשימה.

אבל שוב, זה גם מאוד מהנה.

שבת שאני סוגרת, אבל במקום זה יצא שנדדתי בארץ. המפקד שלי יצא תותח על.

ביום חמישי נסעתי לרונוש, ליומולדת (מזל טוב!).

היה לי כיף, והיה אדיר לראות את כולם שלא ראיתי כבר המון זמן.

בשבת נסעתי לדרי. בשל קורס קצינים, לא ראיתי את הילדה המונמון זמן - וכל כך התגעגעתי.

הגענו אליה בערב, ומאוחר יותר יצאנו להופעה של רונה (-:

על זה אני מסוגלת לחפור. תתכוננו.

הייתה הופעה אקוסטית נפלאה. לא שום דבר חדש, אבל עיבודים מדהימים לשירים האהובים.

מקום קטן, שתי שורות כיסאות מקדימה, עקרונית מופע עמידה. היינו ממש מאחורי הכסאות, מרחק נגיעה.

והיא הייתה מקסימה.

יפהפייה.

וזה היה היומולדת שלה - ערן וייץ גילה לנו (שכחתי O: ) - וכולנו בקהל שרנו לה יומולדת שמח.

והיא הייתה מצחיקה וחמימה כרגיל כשסיפרה לנו על ה"נונ-איוונט" שהיא ייחלה לו*.

בסוף ההופעה, משלא הרפינו ודרשנו הדרן שני (בדצק!), היא עלתה שוב, ואמרה שהיא לא כל כך יודעת מה לשיר לנו, כי היא לא תיכננה.

כל אחד זרק איזה שיר, ולבסוף מישהו צעק "תזמיני את יודית!".

כן-כן, יודית רביץ, חברתה הטובה, ישבה בדיוק-בדיוק מול רונה, בשורה הראשונה.

רונה רכנה קדימה ואמרה דבר לא מובן, ואחר כך "רק אם את רוצה" - ויודית עלתה לבמה (:

הן שרו את "למחרת" של לה גולדברג (אהובתי, אהובתי). אלתרו, ונשמעו כאילו הן שרות את זה יחד כבר שבועות.

אשפיות, זוג רבות-אמן שכמותן! הן היו מופלאות יחד.

היא הייתה מקסימה. ויפהפייה. מכל הבחינות.

יצאתי מההופעה באקסטזה מוחלטת, בהיי שאני לא מצליחה לתמלל.

מצווחחת ומקפצצת.

אחר כך טיילנו במרכז העיר, עצרנו לאכול וופל בלגי ולשתות שוקולד חם ב"בבט" (ואני לא מאמינה שאני הכרתי את "בבט" לירושלמית. ביזיון!),

וחיכינו לאוטובוס (שלא הגיע) באוויר הלילה הצונן.

מסוג הערבים האלה שנחרטים בזכרון, ואפשר לשלוף אותם אחר-כך, כשקשה, ולחייך, לכל הפחות.

הייתי מאושרת. הייתה לי חברתי הטובה ביותר, ירושלים האהובה שלי, וופל בלגי ושוקולד חם, רונה מתנגנת בראש, מופלאה - ואפילו לא היה לי קיץ.

עוד יום עם הקצינה-בהתהוות שלי, ובחזרה לבסיס בארבעה אוטובוסים והסעה. אה, כן, ובדרך עוד ספר של לאה גולדברג. ללקק את השפתיים.

בחמישי נסעתי לדרום הרחוק, לגונן, חבר טוב מהבסיס.

וצילמתי.

ואז נסענו לראות "מאמה-מיה!" עם כל החבר'ה.

היה אדיר! אדיר!

והנה אני. בסופש הספקתי אפילו לצייר קצת, ולכתוב (מעט מדי, אבל זה גם משהו אחרי הרבה יותר מדי זמן).

מחר חזרה לבסיס, אבל טוב לי כרגע (=

שיהיה לילה קסום.

*רק בשביל שאני אוכל להיזכר בזה בעוד הרבה זמן: רונה סיפרה שהיא החליטה לא לעשות מסיבה השנה, היא רוצה שהיומולדת הזה יעבור בלי שום ציון מיוחד - הרי איזה צורך יש לחגוג מאורע שהוא בסך הכל כל כך רנדומלי? בבוקר היא קיבלה פרחים. וכמו שהיא אמרה, פרחים זו מאמא, או מחברת התקליטים, או מהסוכנות. כצפוי, זה היה מאמא, בשם כל המשפחה המורחבת ("והמשפחה שלי היא המשפחה הכי גרעינית שאתם יכולים לדמיין"). בפתק היתה ברכה ונכתב "ליום הולדתך ה28". "אני בת 29", היא אמרה. היא סיפרה שאכן מעטים היו האנשים שזכרו והרימו טלפון**. והיא הוסיפה וקרצה לערן שהיא תהרוג אותו על שגילה.

**על המעטים שהתקשרו לאחל לרונה מזל טוב נמנתה יודית רביץ, שכאשר עלתה לבמה סיפרה לנו שהיא באה להופעה בתור חברה טובה של רונה, ושהיא כן התקשרה. רונה אמרה אז "ייאמר לזכותה, באחת-עשרה בבוקר", ויודית הוסיפה בחיוך "קמתי בשבע, לא היה לי מה לעשות..".