ליפול לאחור אני רוצה , ליפול לאחור אני צריך .
לפחד בלי להגן מהלא ידוע ,משחק במשחקים קטנטנים של אומץ שחסר לי .
צובר קצת ועוד קצת כמו טיפות קטנטנות לתוך חבית מרגיש כמו בלתי אפשרי .
הייאוש שורר כי הדרך לא נגמרת , כמו ללכת לאיבוד במדבר עצום ללא כיוון ברור . לבד עם תיק מלא טריקים שאספתי במהלך חיי , טריקים שאסור לי להשתמש בהם במהלך הצעדה .
כל כך קשה , כל כך חם ומחניק כשהלב רוצה להתפוצץ ולצעוק - דיי כבר ואיך עושים את זה אחרת .
משא לגילוי עצמך אף פעם לא נעים או קל והדבר היחידי שגורם לי להמשיך זה הידיעה שזה אפשרי והידיעה כי רק כשאגיע לשם אצליח לנוח .
במשא אני צריך לנקות את המחשבות , אני צריך להיפרד מהדברים הידועים והנוחים הכל קשה .
כשמתחילים לצעוד אוספים בתרמיל את כל הדברים שאמורים לעזור רק מה, לא יודעים שחלק מהדיל זה לזרוק אותם בצוק הראשון ולהמשיך ערום וחף .
עברתי כבר מלא גבעות בחיי , ידעתי כבר הרבה פינות אושר קטנות . אבל מאז שיצאתי למסע הזה נחוש להצליח בו , פיסגות ההרים הופכים גבוהים ומחודדים ואיתם מגיעות גם הנפילות במורדות שהם קשות וכואבות יותר ויותר .
לפעמים כשאובד לו הכיוון . הציפורים הנודדות הבודדות מהוות לי קרן אור, במרחק של פעם בשבוע כתמרור הנחייה ומגדלור להתחזק איתו וממנו להמשיך לצעוד.
אני חושב ורוצה להאמין שבכל יום שעובר אני זורק ומשאיר עוד טריק זול שלקחתי איתי בתיק לעזרה ,כמו גרגר אורז אני משליך אותם וחולם על היום שהתיק יתרוקן .
אני חולם על היום בו אוכל ללכת ערום וחף כמו טיפש ושוטה מתמודד עם הרגע ולא עם העבר.
סוג של דרמה אני . סוג של, כל כך רגיש אבל לא מסוגל להרגיש .
כשחוסר ביטחון עוטף אותי כמו לילה עבה וגורם לי להתהלך מחוץ לגוף הניכור שלי מעצמי גדול מהאמונה שבצעידה .
כל כך מצחיק שאני מוכן לעשות המון כדי לזכות בפרס הזה , אבל מה שצריך זה רק להרפות , מה שצריך זה לפחות בהתחלה להרשות לפחד לעלות ולהיות .אבל אני תמיד מחליף אותו במשהו אחר .
אחד הדברים שאני זוכה להרגיש בהם הוא שאני רואה איך אני גדל , גם כשאני בורח או עוקף את ההר. אני יודע שאני גדל כל פעם קצת .
כח אני מבקש .
בבלוג זה
בכל הבלוגים
