יומני היקר שלום

שלוש וחצי בלילה

הסתיימה המשמרת והגעתי עם מונית הביתה

לעיתים יש צורך לפתוח את הלב ולדבר עם אדם אחר

כעת זה מרגיש צורך מיידי יותר מהרגיל...

למראית עין למי שמסתכל מהצד הכל בסדר

בגרות מלאה, חייל קרבי משוחרר, עובד כבר שנה בעבודה טובה עם תנאים טובים מתכנן טיסה בנובמבר

אבל אני גר בתוך עצמי ואני יודע את האמת והאמת היא שמאד רע לי כבר תקופה לא קצרה

התחילה אצלי התעסקות מחשבתית ואני נזהר מהמילה אובססיסה לחשוב מה יקרה אם אני אתאבד

מי יצטער? מי יבכה? מי יבוא להלוויה? מי "יזדעזע" וימשיך הלאה?

בטח ישחזרו את הרגעים האחרונים, ידברו עם מי שראה אותי, דיבר איתי יבדקו מה עשיתי במחשב, האם השארתי משהו כתוב, ינסו לבדוק את הסיבה שזה קרה

זה לא התחיל ככה...

קצת קשה להתחכות אחרי השורשים האמיתיים של זה - אולי בתקופת הבית ספר אולי בתקופת הצבא, אולי שילוב של שניהם ביחד.

מה שברור שלמחשבו האלו קדמו מחשבות שהתחילו בתקופת הצבא של לחתוך את הוורידים בידיים שלא יצאו לפועל חוץ משריטה קטנה שעשיתי לעצמי לפני שנה וחצי ומיד התאפסתי על עצמי

אצלי בראש תקופה ארוכה רציתי לחתוך את הורידים כנראה בגלל שרע בנפש והגוף רוצה להיכנס לסינכרון

קצת קשה בטח לנפש שהיא מתייסרת לראות את הגוף בריא, שרירי, ניראה טוב, אמנם יש פגמים אך הם זניחים... בניגוד לנפש שהיא מצולקת וממשיכה לדמם

מדי פעם ראיתי ברוחי הבזקים של אדם שלמרבה האירוניה הוא לא אני, נמצא בחדר, ששתי ידיו קשורות לקירות אחרים מהחדר בשרשראות וראשו שמוט כלפי מטה

איכשהוא אני מצליח לנהל חיים נורמלים, עוזר לקרובי משפחה במידה והם צריכים, אפילו בכסף או בתיקון של המחשב או לאחרים... תמיד הייתי כזה שלעזור למישהו אחר עושה לי טוב לא פחות ממי שמקבל את העזרה, אני חי בתפיסה שאדם חי לא רק בשביל עצמו אלא גם בשביל אנשים אחרים.

הצלחתי לשלב למרבה הפתע את שני הדברים שכרגע כתבתי עליהם כאשר אימא שלי דחתה תקופה ממשוכת טיפול בשיניים שלה, שמהם סבלה מאד ולא רצתה לקבל טיפול רפואי מתירוצים שזה עולה הרבה כסף ואין לה זמן. כאשר ראיתי כמה היא סובלת לחצתי עליה אך נצרבה בי התנועה המזלזלת שלה עם היד של כאילו היא באה להבריח זבוב עקשן שבה להטריד אותה. היא סובלת, אלה השיניים שלה, אבל למרות זאת כשרע לה, ורע למישהו קרוב בסביבתי רע גם לי. לפני חודש ביום שבת החלטתי להודיע לה שיש לה שבוע לעשות טיפול שיניים. היא ניפנפה אותי בתירוצים הידועים ובאותה תנועת יד שנצרבה לי בתוך הנשמה. עד שלפתע אמרתי לה משהו שהיה חדש רק לאחד מאיתנו, לה. אמרתי לה שאם עד יום שבת הבא היא לא מתייעצת עם רופא שיניים ומטפלת בריקבון שלה בפה אני חותך את הורידים ושלא תגיד שהיא לא הייתה יכול למנוע את זה. אני לא התרגשתי מלהגיד את זה, היא קצת נבהלה וכמו שאף אחד לא הצליח להשפיע עליה לפני היא עשתה מה שביקשתי קיבלה הצעות מחיר והשבוע היא כבר עוברת את הניתוח.

זאת חצי נחמה שהצלחתי לגרום למשהו טוב מהמחשבות המטרידות שמתרוצצות לי בראש. אבל האמת שזאת לא חצי נחמה, אולי עשירית.

ההתייסרות שלי משונה: אין לי סיבה מהותית שבגללה אני יכול להגיד שזה קורה לי. שהמשפחה שלי לא אמידה? שאבא שלי לא מתקשר איתי כמו שהייתי רוצה? שאימא שלי חונקת אותי? שהולך לי חרא עם בחורות?

אם הייתי צריך לבחור הייתי אומר שההסתברות הכי גבוהה הוא לגבי האפשרות האחרונה אבל זה עדיין חריג כי לאנשים רבים אחרים לא הולך עם המין השני והם לא חושבים (שוב אני אומר בזהירות) באובססביות על לחתוך לעצמם את הורידים בידיים או מה יקרה אחרי שהם ימותו ואיך יימשכו החיים עם אנשים שהם מכירים.

ההתעסקות בהתאבדות היא הסימפטום לבעיה שעוד לא הצלחתי להגדיר.

מה שאני כן יודע הוא שמאד רע לי, הלב והנפש אצלי ממש מדממים ואני לא מצליח למצוא את המקום לשים את התחבושת כדי לעצור את הדם... ובינתיים הדם ממשיך לטפטף לא עוצר רק לפעמים נחלש או לפעמים אפילו מתגבר.

כנראה שאני צריך לבקש עזרה כי בעצמי נכשלתי להתמודד עם זה בניגוד לדברים אחרים שבהם דווקא נחלתי הצלחה

ההרגשה לגבי לקבל עזרה התגברו תוך כדי קריאה של הספר "מה זאת אהבה" של יורם יובל, ספר מדהים שמאד הייתי ממליץ עליו שבו מסופר על הקשר בין הנפש לגוף אצל אנשים שהוא טיפל בהם כעבודתו כפסיכולוג / פסיכואנלטיקאי ופסיכיאטר.

הכתיבה לא מרפאת אבל כמו כדור אקמול מחלישה את הכאב, אז אולי אני אמשיך לכתוב בתקופה הקרובה...

כנראה השבוע אני ידבר עם רופא ואתייעץ איתו לגבי עזרה כי לדעת שיש לך בעיה ולדחוף לריפוי שלה היא כבר חצי מהתרופה..... לפני שזה כבר יהיה רגע אחד מאוחר מדיי...