כשמישהו כותב ביצריות קפריזית
הכל חרא חרא חרא
זה שווה משהו,
ולו קלוש
רק אם מדובר באדם
מאופק
כאב ללא התפתחות הוא מונומנט חלוד
שאיש לא מחכך את זקנו כנגדו
לכן האמנות לא תוכל אף פעם להיות רגישה
באמת
כוס אמאק
כוס
זין זבל
חראאאאאאא
כוס כוס כוס
כוס
כוס תה
זבללללל
אני לא אוהב להסתכל על הרחוב
כשהוא מזכיר לי את עצמי
אנשים מומצאים חולפים ביעף
מכיר אותם רק כשהם קיימים
לא מכיר אנשים שאינם קיימים
הזקן, השמן והנרקומן,
מזכירים לי שיש כותרות בעיתונים
אין כלום בעולם הזה
מלבד מי שחש את כאב השיר הזה
כך, בהזדהות נרקסיסטית,
אנחנו בני האדם יכולים להתחבר
זולת עם זה שבאמת צריך
הכאב הכי גדול
לא יכול להיות מוות
אם הכאב הכי קטן הוא גם הכי טורדני
עלי להכריז על החיים כשטחיים
זה אומר שלא הפנמנו את הכוחות החיצוניים מספיק,
לא הפכנו אותם לעצמאיים,
בתוכנו
וכך תפריהם עלינו גסים
שכחנו את עצמינו
כלומר את הכוחות החיצוניים שהפנמנו
כלומר השקרים הכי יסודיים
שבונים את האמת
שלנו
מס ירושה
גם אם לא משתלם לגבות אותו
יכול לשחרר אדם צעיר מגורלו
30 אחוז מהכאב
20 אחוז מהשיתוק
10 אחוז מתודעת הסוף
וכ 35 אחוזים מהנכסים
צריכים ללכת חזרה לחברה
לזה ייקרא שוויון הזדמנויות
אנשים מעשיים מדיי שוכחים לשאול למה
אנשים תיאורטיים מדיי שוכחים לשאול איך
ואילו שאומרים:
צריך להיזהר לא להיות רק כזה או כזה
שוכחים שצריך להיות לפחות
קצת מזה או מזה
אהבת אמת
זה הוא צמד מילים
שמעולם לא אהבתי
לא רק בגלל המשקל הרב
או השימוש הנרחב
או המשמעות הצורבת הנטענת בו כאילו בפקודה
בגלל משהו אחר
שמעולם לא מצאתי
עכשיו אני דווקא מחבב את המונח
לאחרונה אני חושב הרבה על אלוהים
לא כאב או אם
לא כמלאך מגונן
לא ככל הדברים כולם
לא כאחר הקסום שמעבר
לא כבורא
לא כיוצר
כמי שהיה לו הרבה פוטנציאל
ארס פואטיות
הולכת טוב עם עלי שלכת
שכבר לא מבטאים כלום
עם רגש שכבר כהה
(או כזה שלא ניתן להכילו)
שיר שלא אהבתי אבל משום מה לא יכולתי למחוק:
אני עם העצמי שלי גמרתי
לא רוצה אותו יותר
וכשיכאב לי עמוק בפנים
באופן שלא נפרט טוב למילים
מישהו אחר יקטוף תמלוגים
כן אני עם העצמי שלי גמרתי
מישהו מכיר מלחין?
כינוי:
נג'יב-בי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
