ואני יודעת מה אני עושה.

למות.

כוווווולם בטוחים פתאום שזה הפיתרון להכל.

אימואים קטנים החלו לצוץ עם נטיות אובדניות,

ומי כמוני מדברת?

שאפשר לפתור בעיות גם בלי שאיפה למוות.

אני לא מאמינה שהכל יסתדר,

כי יש דברים שבחיים לא יוכלו להסתדר.

אבל אם פותרים משהו אחד, ממשיכים לחיות בלעדיו על החיים,

והוא כבר לא מעיק...

למרות שמנסיון ענק בנושא אני יודעת שאחרי כל בעיה שנתפטרת באה אחת חדשה..

כי חיים בלי בעיות

זה לא חיים

ובעצם

אלוהים הציב לנו את הבעיות השונות בחיים

בשביל שיהיה לנו בשביל מה לחיות

ולאן לשאוף

לא צריך למות

אפשר לחיות ולהתמודד

לא כולם כמוני,

חיים בעודם מתים.

בשביל לפתור את כל הבעיות

צריך למות,

ולא צריך למות

בשביל לראות מה קורה אחרי שפותרים אותן.

אתמול רבתי עם החברה הכי טובה שלי.

זה לא היה ריב, זה היה סיכסוך קטן,

ויכוח.

ענייני אגו וצומי.

היא מעצבנת

אותי.

דברים שהיא אמרה עליי ואני אמרתי עלייה.

בפנים.

טוב לא בפנים, באייסיקיו..

אבל זה נחשב איכשהו בפנים.

וגיליתי...

שהוא..

כמו אח בשבילי.

האח שאף פעם לא היה לי,

ואף פעם לא היה לי ידיד כמוהו.

אז הוא בעצם ממלאה חור ריק שהיה לי,

אני כוווווכך אוהבת אותו.

תודה לך על כל שניה שאתה שם,

כי אף פעם לא היה לי ידיד נפש כזה,

ועכשיו יש.

וזה מרגיש מדהים.

בזמן האחרון אלכס שלכם רבה עם כל העולם ודודה שלו הגרוזינית,

רבתי עם חבר ממש קרוב שלי

<כבר אמרתי לכם יש לי יותר חברים בנים מחברות בנות>

ואחרי שביקשתי סליחה על דברים שאמרתי לו,

הוא נזכר לבוא אליי בטענות ואמר

ש

"נמאס לו מההתנהגות הזו שלי

ושזה חוזר פעם אחר פעם אחר פעם

ושאני תמיד ככה"

אז באותה השניה כל כך כעסתי עליו, אני רוצה ליישר את ההדורים

והוא רק חותך את הפצעים עמוק יותר,

אבל אחרי שדיברתי איתה,

הבנתי שהוא צודק.

חודש שלם של התנהגות חרא כלפיו,

ואני כ''כ מצטערת על זה.

כי הוא יקר לי וזה..

ואני..

אני סתם אלופה בלאבד אנשים.

רק בשבועיים האחרונים איבדתי 3 אנשים.

שניים מהם היו האנשים הכי קרובים אליי.

אחד מהם היה הסיבה שלי לחיות.

כניראה שעכשיו כבר.... אין?

הנה, זאת המומחיות שלי,

לאבד אנשים.

ועליו?

על האחד ההוא שהיה הסיבה שלי לחיות.

אני אפילו לא לדבר.

כי בשביל לדבר עליו אני צריכה לב,

ושלי שבור.

רק בגללו.

עליו אני לא אדבר בכלל,

כי אין מקום בעולם הזה בשביל כל הדמעות שעתידות לזלוג מעייני בגללו.

למרות ההההההההההההההההכל,

אני אוהבת אותו.

אלוהים, כמה שאני ימות אם יקרה לו משהו.

הוא שבר לי את הלב וממשיך לשבור כל שניה שעוברת,

אבל אני אוהבת אותו.

<ואתם כלכך לא תבינו אותי כרגע... בחיי שלא>.

דמעות שזולגות החוצה כי אין להם מקום בפנים.

הלב נותן פקודה אחת, המוח דורש אחרת

רבבות דמעות זולגות החוצה בגלל הדחף

הדחף שבפנים.

בפנים אין להם מקום.

ועוד דמעה נשמטת בלית ברירה,

זולגת על הלחי ומגיעה בקרירות לשפתיים

נעצרת.

רק שניה נשארה לה עד שהיא נעלמת,

והיא בחרה לחכות לדימעה ששם למעלה,

בזווית העין, מאיימת לזלוג

כל הדרך למטה.

הרוח איימה לייבש אותה אך היא הייתה חזקה והחזיקה מעמד.

הכוחות אזלו לה,

והדימעה האהובה שלה ירדה בזמן הלא נכון.

בעודה זוגלת על הלחיים התפוחות,

הדמעה שלה מתה לאיטה, מתייבשת מקור הרוח הנושבת על הפנים.

בשניה שהיא הגיע לקצה השפתיים,

היא הבינה שאין דחף נורא יותר מהדחף הזה

לא הדחף לזלוג במורד הפנים

ולא הדחף לצאת לאוויר העולם.

אלה הדחף להיות איתה,

עם הדמעה האהובה שלה

שנעלמה בעודה מחכה לה...

כל אחד מאבד את הדמעה שלו ככל שהוא מחכה לה יותר ויותר זמן,

אני את שלי כבר איבדתי.

Please just don't play with me. my paper heart

will bleed

גאאאאאאאאאאאאאד!!

אני מטומטמת!

ואני כל כך שונאת את עצמי ואת חוסר יכולת הכתיבה המפגרת שלי ברגע זה.

<אלכס.>