לפני יותר משבעים שנה שלטה באירופה המפלגה הנציונאל-סוציאליסטית בהנהגתו של אדולף היטלר. המשטר הנאצי שלט בגרמניה והשתלט על מדינות רבות אחרות באירופה. היטלר ואנשיו שאפו להשתלט גם על ישראל כמגמה מגלומנית לתפוס אחיזה בכל העולם בעזרת משטר כוחני, אלים וגזעני. זה נגמר ברגע שרעב הכיבוש הנאצי נתקל במתנגדים תקיפים כברית המועצות וארצות הברית. בספרו "מיין קאמפף" גיבש היטלר את יסודות האנטישמיות המודרנית לכדי תורה מסודרת והשתמש בה לביסוס מצע המפלגה הנאצית. תורתו היוותה הצדקה למעשי הנבלה שערך במהלך מלחמת העולם השניה ואת חיסולם של שישה מיליון יהודים. האנטישמיות הצדיקה הכנסת יהודים לתאי גזים, העמדתם בשורה וחיסולם ביריות, דיכויים והשפלתם. האנטישמיות החדשה, זו שהתפתחה לאחר נפילת הרייך השלישי, מתנגדת למדינת היהודים, שופטת את ישראל לחומרה בסטנדרטים כפולים בשיח העולמי ומסיתה נגדה תוך שימוש בסטריאוטיפים אנטישמיים.
ויש גם נאו-אנטישמיות, שונה מזו ה"מקובלת" בעולם – שנאת יהודים בתוך מדינת ישראל. השימוש במלים "אנטישמי" ו"שואה" הפכו לפופולריים בקרב נבחרי הציבור. חברי כנסת, אמנים וסופרים ערביים משווים בלי להניד עפעף בין המפלגה הנאצית לממשלת ישראל, וטוענים כי מעשי הנאצים ומעשי השלטון בארץ חד הם. ג'מאל זחאלקה טען שאהוד ברק "אוהב מוסיקה קלאסית ולהרוג ילדים בעזה", משל היה ריינהרד היידריך, יו"ר ועידת ואנזה, ראש הגסטפו וממארגני "ליל הבדולח", שהיה ידוע בחיבתו למוסיקה קלאסית, בעיקר ליצירותיו של ריכרד ווגנר. גדעון לוי, עיתונאי בעל דעות פוליטיות שמאליות, סיקר את מאבק תושבי רמת אביב בתושבים החרדים שעברו לגור בשכונה. לכותרת המאמר שלו בחר לוי לקרוא "אנטישמיות בתל אביב", וזעק את זעקת החרדים הנדרשים להפסיק את פעילותם המיסיונרית. חיה ותן לחיות? לא אצל גדעון לוי. לדידו כעסם של יהודים חילונים על דרכיהם של יהודים חרדים – בלי קשר לדרך בה נוקטים החילוניים – שקול לדחיסתם של יהודים בקרונות רכבת משל היו בהמות ועריכת סלקציה במחנות הריכוז.
ולא רק השמאל משתמש באנטישמיות כדי לנגח. חבר הכנסת יעקב כץ (וצר לי שרוב רובו של הציבור לא יידע מיהו אותו ח"כ אלא אם כן יצורף לשמו הכינוי הילדותי "כצל'ה") הכריז שברק אובמה הוא "נשיא אנטישמי". על שום מה? על שום נאומו בקהיר, בו הציע לעצור את הבניה בהתנחלויות. אובמה לא דרש לחסל את היהודים בהתנחלויות. אובמה גם לא קרא להריסת בתיהם של היהודים בהתנחלויות ושליחתם למחנה ריכוז בלב עזה. זה לא משנה דבר ליעקב כץ שרואה באובמה ממשיך דרכם של אדולף היטלר, היינריך הימלר ורודולף הס. גם סאטירה, לדידו של כץ, אינה מקובלת עליו, ולכן תקף את התוכנית "ארץ נהדרת" על מערכון בו הוצגו המתנחלים כאנשי חמאס. זה הספיק לו כדי לזעוק כי "כמו שגבלס בתעמולה נאצית, אנטישמית בדר שטירמר לכלך על היהודים ואחר כך הלכו ושחטו יהודים, באותה צורה הרשות השניה, הערוץ השני, קשת ו'ארץ נהדרת' עושים על יהודים". אפשר להבין דברים כאלה? תוכנית טלויזיה מושמת באותה צלחת יחד עם תעמולה גזענית ורצחנית?
זה מה שהיה. מה שיש עכשיו הוא ימין קיצוני שמנסה להרוס לרם עמנואל, ראש סגל הבית הלבן, יהודי בן יהודים, את חגיגות בר המצווה של בנו בארץ. אנשי בן גביר ההזויים מציבים משמרות בכותל המערבי וממתינים לרגע בו יזוהה עמנואל על מנת להפריע לאותו עוכר ישראל לחגוג את מעברו של בנו היהודי לבגרות באחד הטקסים החשובים ליהודים באשר הם. בן גביר עצמו קרא לעמנואל "אנטישמי" על שום היותו קרוב לאובמה, 'אנטישמי' ידוע בפני עצמו. סביר להניח שאותם יהודים הקוראים ליהודים אחרים 'אנטישמים' הם אותם יהודים שקוראים לחיילים בשטחים 'אנטישמים', אותם החיילים המשרתים בצבא הגנה לישראל ומגינים בגופם על המדינה היהודית ועל מתנחליה.
לא אלמן ישראל. לאנשי הימין והשמאל היו מודלים די חשובים לחיקוי. בן גוריון כינה את זאב ז'בוטינסקי "ולדימיר היטלר" והכריז כי מנחם בגין הוא "טיפוס היטלריסטי מובהק". נשיא המדינה הראשון חיים ויצמן אמר כי הרוויזיוניזם משול ל"היטלריזם בצורתו הגרועה ביותר", לא פחות.
מדינת ישראל הוקמה עם תום מלחמת העולם השניה. קיומה מבטיח כי קמפיין חיסול רצחני בדומה לזה הנאצי לא יקרה עוד. אפשר להשוות את המצב ליחסי עבודה – יהודי העולם הם העובדים, מדינת ישראל היא ועד העובדים השומר על זכויות עובדיו. ללא ועד עובדים חזק יוכל המעסיק להתעמר בעובדיו, לפטרם כאוות נפשו ולקצץ בשכרם של אלו שבחר להשאיר עד למבול הבא. ללא מדינת ישראל חזקה תתגבר האנטישמיות בעולם וייפרצו גבולות השנאה הקיימים. ישראל היא שומר הסף, חומת המגן אל מול צוררי ישראל, אך גם חומה בצורה זו עלולה להיחלש ולהתמוטט, והכל בשם שנאת אחים.
תיעוב האחר על בסיס אידאולוגי ופוליטי עבר כל גבול במדינת ישראל. על מנת להשמיץ ולפגוע ביריבים פוליטיים לא בוחלים מנהיגינו בשום דרך ומכנים יהודים בני יהודים החיים חיים יהודיים "אנטישמים", משווים את דרכי פעולתם לדרכיו של היטלר ומשתמשים במונחים שהיו רלוונטים לשלטון הנאצי ולהשמדת יהודים באשר הם. חופש הביטוי אינו יודע היכן לקבור את עצמו, שכן בשמו נבחרים הכינויים הדוחים ביותר שיכול יהודי לבחור להשתמש בהם. השימוש במוטיבי השואה כאנלוגיות לחיי היומיום יפגעו בסופו של דבר בזכרון השואה. כל קריאת "אנטישמי", "יודנראט" ו"אס.אס" שנשמעת עקב אי הסכמה פנימית מזנה את זכרון השואה ומביאה לזילות זכרם של אלו שנרצחו על מזבח השנאה שליוותה ביטויים אלו. כל השוואה של יהודי לנאצי תגרור אחריה עוד מילימטר של אובדן כבוד לשואה. כל קריאה נאצית כלפי יהודי תפוגג בסופו של דבר את העם היהודי. זכרון השואה הקדוש, ההולך ומתרחק מאיתנו בנסיבות כרונולוגיות, מאבד עוד יותר ממשמעותו עקב השימוש היומיומי בו לסיפוק צרכים אישיים. ביום בו יאבד זכרון השואה הקולקטיבי תאבד גם היהדות, ועל כך חייבים מנהיגי המדינה והוגי הדעות בה לתת את הדעת, שכן הם ייזכרו לנצח כאחראים הבלעדיים להשכחת השואה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
