ערן לוי, ברלין

כבר שבוע שקיץ בברלין, טמפרטורות נעות בין 27-30 מעלות ושמש זורחת.  החורף האחרון לא הסתיים כל כך מהר והיה נדמה לי שקיץ כבר לא יהיה לנו.  לפעמים מדכא אותי לחשוב שבעוד חודשיים וחצי במקרה הטוב כבר יירדו הטמפרטורות, נוציא את הז'קטים הקלילים, ואז יגיע נובמבר, עדיין שבע עשרה מעלות שיאפשרו לנו לדמיין שהחורף לא באמת יגיע השנה.  אבל הוא יגיע.

היום לקחתי את הבת שלי למרפאת השיניים.  הרופאה אישה נחמדה, קצת סדיסטית לטעמי אבל עושה את זה תמיד עם חיוך.  אולי זה הסדיזם המושלם – גם מכאיבה וגם נהנית.  אני לא מכיר רופאי שיניים אחרים בברלין, היא ליד הבית, אז לקחתי את הבת שלי לשם לבדיקה הראשונה.  כנראה שיש בפעולה הזו, של פתיחת פה והחזקתו פעור למשך יותר מחמש שניות, משהו מרתיע.  גם הבת שלי נרתעה והחלה לבכות די מהר.  מה זו המראה הזו שמכניסים לה לתוך הפה? ולמה לא מוציאים אותה? ולמה אבא לא עוזר לה, מציל אותה מהאישה שדוחפת לה ידיים לתוך הפה? רק הצינורית שמשפריצה מים הרגיעה אותה.

אחרי זה ישבנו בבית קפה.  אני אוהב את הקפה שלי עם טיפת חלב עוד מימי ינקותי.  בארץ אני אומר "קפה עם טיפת חלב" ומביאים לי קפה עם טיפת חלב.  בגרמניה זה סיפור.  יש מכונות, יש הוראות, וכשמנסים להסביר לעובדים בבתי הקפה או במאפיות איך אני רוצה את הקפה הם לא מבינים.  כאן, בברלין, במקומות בהם לא מגישים קפה שחור (ושהם לא בנויקלן או קרוייצברג) מכינים קפה עם המון חלב.  קפה לאטה, לאטה מקיאטו, קפוצ'ינו – מנת אספרסו, מנת מים וחצי כוס חלב רתוח.  יאללה, אם הייתי רוצה הרבה חלב הייתי מזמין שוקו! פעם עוד הייתי מסביר להם מה אני רוצה – מנת אספרסו עם נגיעת חלב.  אז היו שמים לי מנת אספרסו בכוס שממלאת בערך שמינית, מנת מים וכמות חלב קטנה בחמישה פרומיל מהסטנדרט.  אח"כ ביקשתי אספרסו עם הרבה מים ואת החלב בצד וקיבלתי מנת אספרסו שממלאת שמינית מהכוס וקנקן חלב קטנטן.  אחר כך הם התחילו להתעצבן מהבקשות שלי ולא הבינו למה אני עושה להם את החיים קשים.  מאז אני שותה לרוב קפה בבית.  עם טיפת חלב.

היום שתיתי קפה עם הרבה חלב.  הבת שלי לגמה קצף חלב.  את זה דווקא אין בעיה להסביר.  הזמנתי גם ארוחת בוקר.  שנים שלא אכלתי ארוחת בוקר בבוקר, עם גבינות, נקניקים, לחמניות, ירקות וריבה.  עד עשר בבוקר המקסימום שאני יכול להכניס לפה הוא קפה, הרבה קפה, עם טיפת חלב.  עד היום אני גם לא מבין בשביל מה צריך לקום בבוקר אם אפשר בצהריים.  היום יש לי ילדה שקובעת לי מתי אקום, ובדרך עקיפה גם מתי אלך לישון.  אבל פעם זה היה אחרת.  תנו לי לילה לבן ואני מאושר.  תנו לי לשבת מול המחשב עד ארבע לפנות בוקר כל לילה – יותר מזה אני לא צריך.  השעות היפות של היממה, שקט בחוץ, אין פרסומות בתוכניות שמשודרות באינטרנט – אלו יכולות לעצבן יותר מאשר פרסומות הטלויזיה. כל חמש דקות פרסומת, אין גיוון (הדיוויד שילד הזה יצא לי מכל החורים, ולצערי מי שלא גר בחו"ל לא שמע על דייויד שילד ולא יודע על מה אני מדבר) ואין מספיק זמן ללכת ולחטוף משהו במטבח או להשתין.  יש כפתור פאוז, אבל לא בא לי עליו, אני מדמיין שאני עדיין בסלון מול הטלויזיה.  אולי כדאי להפסיק לדמיין.

ולא שיש יותר מדי מה לראות.  הרי את רוב התוכניות לא ראיתי אף פעם בארץ.  כשאני רואה את "לרדת בגדול" אני מרגיש נורא שמן.  כשאני צופה באודישנים של "כוכב נולד" אני בטוח שגם אני הייתי יכול להגיע למגדל דוד.  הכי קשה לי לראות את שי גולדשטיין, לא משנה באיזו תוכנית, כי אני הייתי צריך להיות שם לידו, או כמוהו, במקום להיות מנהל צוות שרות טלפוני.  כשאני רואה את העובדים המאותגרים מנטלית שלי, שיושבים כבר עשר שנים על אותו כיסא ועונים לאותן שיחות טלפון של לקוחות ומעבירים שיחות למחלקות אחרות ומדברים כל היום על סלבריטיז ובגדים ובישולים ואחד על השני, בא לי להקיא.  הנה, עכשיו בדיוק מכשפת המכשפות, עובדת שלי שפעם ניסתה לגרום לפיטוריי, תוקעת משהו כמו שלושים דובדבנים (אחרי שבמשך שתי דקות ירדה על שלוש לחמניות עם מרגרינה וגבינה צהובה ונראתה כמו הנחש ההוא מסרטי הטבע שבולע ביצים שלמות) ויורקת את כולם בתנוחה דוחה לתוך הפח העומד בין שתי רגליה.  אני מביט בה ורוצה שהיא תעלם יום אחד מהעולם.  וכמו שהיא מדברת אל בעלה – עוד אחד מאותם אלה שכנראה יפרשו עם האוזניות על הראש והשכל בפח – אני בטוח שגם הוא לא יתנגד.  עוד חרצן, עוד אחד, טפו.

יש לי על המחשב פרת משה רבנו מבד וקטר קטן שיצא מביצת קינדר לפני שנה.  יש תמונה גדולה, אבסטרקטית, בלי חתימה, על הקיר מולי.  אין שום דבר מעניין בה, וכמו שאומרים רבים אחרי שהם רואים תמונה של ג'קסון פולוק – גם הבת שלי היתה יכולה לצייר ככה.  אבל הבת שלי לא יכולה לצייר ככה.  נראה לי שהסבלנות שלה מתמצה בדקה אחת לכל דבר בחיים.  בוטנים היא דווקא יכולה לאכול בלי סוף.  גם שוקולד.  גם מלפפונים.  את זה היא קיבלה ממני – אני משוגע על מלפפונים.  בכל פעם שאני מגיע לארץ אחד מהוריי אוסף אותי, ובדרך הביתה, ממש בכניסה ליישוב, הם יודעים לבד שעכשיו עוצרים אצל הירקן וקונים לפחות קילו מלפפונים.  שניים אני שואב בדרך, את השאר מחסל עוד לפני תום הערב.  בברלין המלפפונים לא מתקרבים לאלו שבארץ.  כאן הם גדולים, לפעמים חצי מטר, לפעמים יותר מרוקנים מטעם ומלאים במים.   רק הערבים מושיעים אותי, רק להם יש משהו שמזכיר את הארץ.  מי באמת מגדל את המלפפונים בארץ?

בברלין יש אווירת יום שישי.  השבוע מסתיים מאוחר יותר, רק בשש בערב אני עוזב לכיוון הבית, אבל זו עדיין אווירה אותה אני חי מהארץ.  זו הרגשה שרק מי שחי בארץ מכיר ולא יאבד לעולם.  אין כמו ברלין כדי לחיות בה, אפילו למות בה, ואם זה בא יחד עם תחושת יום שישי, תחושה שלא מצאתי בשום מקום אחר בעולם – זה בכלל אחלה.  הכל אחלה.