אלוהים,
איזה חום…שלושים ושש מעלות בברלין, ואין מזגנים בבתים. ככה זה במדינה שבימים אחרים חווה טמפרטורה כזו
פעמיים בקיץ, אולי שלוש. זהו סוף השבוע
השני ברציפות שהחום לא מבוטל. האוויר ברכבות דחוס ומעמיד את חוש הריח
בנסיונות אל-אנושיים, בבתים מתחננות נקבוביות הזעה להפסקה והגוף מתכסה בתוך שניות
בדוק לח ודביק ובזעה ניגרת. אחד המקומות
האחרונים בעיר בו אפשר לנוח מהמצב הוא הקניון הממוזג, את זה גם גדול שוחרי איכות
הסביבה לא יכחיש. ואמא שלי שואלת אותי
"למה אתה לא קונה מאוורר?".
בצהרי ימים
חמים, כשהילדה הקטנה שלי ישנה ואשתי מתאמנת בחדר הכושר הממוזג, אני מוצא את עצמי
בבית, נוטף זעה וקודח ממחשבות. בבית המשפחה הגדולה שלי, אי שם במרכז הארץ,
ממוקם המחשב במסדרון קצר שממוקם במשולש מדרגות – חדר רחצה – חדר שינה. בלי חלונות, עם מחשב שמחמם את האוויר וכמעט אף
פעם אינו מכובה ועם חום של יער טרופי. אי
אפשר לשבת שם יותר מעשר דקות, חייבים להתאוורר מדי פעם, לרדת לסלון או למטבח
הממוזגים. לשבת מול המחשב ולכתוב אפשר רק
עמוק בתוך הלילה. הקיץ עדיין לא מניח בשעות
הקטנות אבל טורח להוריד את השמש מלמעלה. כאן
אין לאן לברוח, כאן המשמרת של השמש ארוכה בכמה שעות מזו שבארץ. וכאן אין מזגנים.
הייתי
במקומות חמים יותר בעולם. גרמניה היא
המדינה השלישית בה אני חי, משלם מסים, מתלונן על העובדים והקולגות ומחפש עתיד טוב
יותר, וזה בסדר, גם כשמנסים לחיות את החיים AS IS. אריק איינשטיין כתב פעם "זה לא בדיוק
געגוע, זה סתם נעים להיזכר. ואני נזכר
בטוסון, המקום החם עלי אדמות בו חייתי.
בקיץ עוטף את העיר תנור ענק שמבשל את התושבים עד לטמפרטורת של ארבעים
ושתיים מעלות בממוצע. לי אישית זכורים
לפחות יומיים בהן נמדדו ארבעים ושש מעלות בצל.
החורף הראשון שלי בעיר הזו, בה חייתי שלוש שנים, היתה מפתיע – הבגדים
הקצרים אף פעם לא ראו בוידעם, המעילים העבים אף פעם לא ידעו את הכתובת שלי, לא יצא
להם להגיע לביקור. בתחילת פברואר סגרו
בעלי הבית שלנו את החימום המרכזי, כבר לא היה בו צורך. בתחילת כל מרץ פותח אחד מערוצי הטלויזיה המקומיים
תחרות בין הצופים האמורים לנחש באיזה תאריך תגיע הטמפרטורה למאה מעלות פרנהייט
(בערך שלושים ושבע צלסיוס). זה קורה כמעט
תמיד בשבוע הראשון של אפריל. וזה אף פעם
לא ירד מתחת למאה עד סוף אוקטובר. חודשים
על גבי חודשים של כבשן לוהט בלב המדבר ושלושים מעלות בחצות. אין אנשים ברחובות, רק מכוניות, וגם מהן לא
רואים יותר מדי. באוניברסיטאות נשארים
ללימודי קיץ רק המקומיים או אלו שאין להם משפחות
בצפון. ואני.
היום
בצהריים יצאתי לפיצה. החלטתי ללכת ברגל עד
לפיצריה. טעות גדולה. אפילו בצל אי אפשר לנשום, ואני עוד ישראלי
שמכיר את הלחות ואת חום יולי אוגוסט של תל אביב.
הגרמנים ממוטטים, לא מדברים, מסיימים את העבודה מוקדם, מגיעים לעבודה
מוקדם, מקטרים כל הזמן על החום ורוצים שיגיע כבר אמצע ספטמבר, כי לא משנה כמה חם
יהיה כאן – באמצע ספטמבר לא יהיו שלושים מעלות, גם לא עשרים ושמונה. אני לא רוצה אפילו להתחיל לחשוב על מה שמצפה
כאן בעוד כמה חודשים. כל חורף שעובר גומר
אותי יותר. כל קיץ שמגיע מדליק גם אם אני
מזיע. בכל מצב, בכל נקודת זמן נתונה, אני
רוצה להזיע ולהריח מאשר לקפוא ולאבד שליטה על השיניים הנוקשות אחת בשניה מרוב
קור. אני רוצה יום ארוך עם שמש שעולה מעט
אחרי ארבע לפנות בוקר ואינה נעלמת לפני עשר בלילה, ולא לצאת מהבית בשמונה בבוקר
ולראות שאף פנס רחוב עדיין לא איבד עצמו לדעת ושעדיין חשוך בחוץ.
אמא שלי
תמיד אומרת ש"קיץ כזה עדיין לא היה לנו". אני חושב שלה, כמו לכולם, יש זכרון קצר
מאוד. די קשה למצוא את ההבדלים בין קיץ
2009 לקיץ 2010 בארץ – מה ההבדל? כולם מהבילים ורותחים ובכולם מתלוננים על הקיץ
הכי חם שהיה אי פעם, גם אם זה מדעית לא נכון.
בברלין זה דווקא אפשרי. הקיץ
הנוכחי קשה הרבה יותר מהקיץ הקודם. אז היו
יומיים בהם הטמפרטורה עלתה מעל שלושים מעלות.
יומיים בלבד. היו אפילו ימים
קרירים, מתחת לעשרים. השנה, לראשונה מאז
הגעתי לברלין, לא ירד גשם ביום ההולדת שלי שחל ביולי, וזה מספיק לי כדי להיות
מרוצה מהקיץ.
נגמר לי
החורף
רוצה את
הקיץ
שלא ייגמר לי
הקיץ
שלא ייגמר
לי הקיץ
בבלוג זה
בכל הבלוגים
